בית חדש

מעבר לעובדה שמאז קם בלוגלי אני מעדכנת רק על ווידג'טים ותבניות, בשבוע האחרון הצלחתי לארגן שקט תעשייתי כולל.
כל זאת עקב שילוב גורמים שונים שהחליטו להשתלט על חיי ולהפוך אותם לגמריי.

אז קודם כל מזל טוב – יש לנו דירה, חתימת חוזה מחר בערב.
אנחנו נשארות בצפון הישן וללא חניה, אבל מתקרבות מעט לים ומתרחקות מעט מבזל (הכי טוב), או בקיצור – עוברות לבן-יהודה.

כיוון שיש דירה עכשיו נותר לארוז, הבית מתמלא קרטונים מפורקים שאני מביאה מהעבודה, עצם הרעיון על להתחיל לארוז מעצבן אותי. אני שונאת לעבור דירה. החלטנו שבפעם הבאה עד כמה שזה תלוי בנו – זו כבר תהיה דירה שלנו.
נכון – זה לא כלכלי, וזה לא חכם, וזה קורה רק בארץ – אבל גם להיות נתונות למרותו של בעל הדירה ותלויות בקמצנות\נדיבות שלו זה לא הגיוני באף רמה… עכשיו רק נותר לחכות שהחברה תנפיק או תימכר או משהו והחיים יהיו הרבה יותר יפים :-)

מעבר לשני אלו, אני עובדת על שיפוץ ומעבר דירה של הבייבי הראשון שלי בתחום האינטרנט – אתר הילדים.
האתר הזה נוצר בשיתוף פעולה רצחני שלי עם שתי נשים נוספות (הרעיון שלהן), אחת מעצבת מוכשרת ביות והשניה פשוט אישה כל יכולה שניהלה את שתינו בהמון אהבה.
ועכשיו הוא עובר לבית משלו, ועקב המעבר (וצבירת הידע אצל המתכנתת) עובר שיפוץ מאסיבי. אנחנו מוסיפים צ'אט, מאחדים את הסיסמאות לאורך כל האתר, הופכים את האתר כולו למבוסס מסד נתונים ועוד…
("אומרים, עושים, לוקחים – את שותפה ???" אני פאקינג עושה הכל 8) )

025 בית חדש נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

אז איפה אתם בחגים?

אני חייבת להודות שבימים אלו אין שאלה שנואה עליי יותר מזו.
אחת הבעיות הכי קשות במקרה שלי עם להיות לסבית, זה שהמשפחה שלי ממש לא מקבלת את העניין בקלות – כלומר, אחרי 3 שנים הם עדיין לא מוכנים לחשוב על לפגוש את זוגתי.

כחלק מהעניין התחלתי לפני שנה וחצי בשביתה משלי, טוב שביתה זה לא המינוח הכי נכון, אבל בכל זאת – אם היא לא מוזמנת לחגים, גם אני לא באה.
זה לא שאני מנסה להתנתק מהם או משהו, אני פשוט רוצה לבלות את החג עם בת הזוג שלי, בדיוק כפי שהייתי עושה אם הייתי נשואה לגבר… ואם הם לא יכולים לקבל אותה אצלם בבית – שזה חבל אך זה מה יש, אז גם אני לא.

בראש השנה הקרוב תהיה הפעם השלישית שאני מבלה את החג שלא איתם, ועם כל אהבתי למשפחתה של האישה, אני עדיין מחפשת דרכים להתחמק מערב החג. את אופציית הנסיעה לחו"ל כבר פםיספסנו, והאמת היא שהיא לא כל כך רלוונטית מהרבה סיבות, כרגע על הפרק – ארוחת חג אצלינו בבית – מה שעשינו גם בפסח האחרון, ואני חייבת לומר שאני ממש לא בטוחה שיש לי כח גם לזה.

בקיצור – נכון לימים אלו (ובשנתיים האחרונות) אני שונאת חגים – שזו דואליות בהחלט מוזרה.

025 אז איפה אתם בחגים? נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

אין מילים.

חזרתי עכשיו מלוויה.
אח של חבר של הזוגה, שכב שבוע וחצי בביה"ח ובסוף נפטר.
השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים…

מה אפשר לומר? אני נגשת אליה בסוף ולוחצת את היד, מגמגמת "שלא תדעי עוד צער" ומרגישה מטומטמת.

"שלא תדעי עוד צער" הרי היא כבר ידעה צער גדול ממה שהייתי מאחלת לאויביי, "תהיי חזקה" – הכי טוב, תהיי חזקה, אסור לך להישבר – בחיאת בחורה צעירה, בת שלושים וכמה, נשארה עם ארבעה ילדים – איך אפשר להיות חזקה, איך אפשר לומר לה דבר כזה – קללה שכזו האוסרת עליה לכאוב את כאבה ולחוות את האבדן.

הייתי מציעה לה עזרה (מה שעשיתי עם אישתו של החבר עצמו) אבל אני לא מכירה או קרובה מספיק…

כבר שבוע אני חושבת שהמדינה הזו אוכלת יושביה, המדינה היחידה בעולם בה מספר הצעירים המתים עולה על המבוגרים, בה הורים באופן תדיר קוברים את ילדיהם.

זה קשה, אני בעבודה אבל בעצם לא כאן – ואני אפילו לא הכרתי את הנפטר, אבל קשה…
אין מילים.

025 אין מילים. נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !