אני אשת לינוקס. אני אשת לינוקס כבר שנים רבות ולפני כן הייתי אשת יוניקס.
אין לי שום הסבר טוב למה לעזאזל בשנים האחרונות מצאתי את עצמי כל פעם מחדש חמושה בלפטופ שמריץ חלונות.
בחברה האחרונה זה היה בגלל ה-Office והעובדה שהחברה רצתה מסמכים של מייקרוסופט (ולא של אופן-אופיס), בחברה שלפניה עבדנו "כאילו" cross-platform ואני בתור מנהלת קבוצה הייתי אמורה לכתוב מסמכים (אופיס) לפתוח גאנטים (Ms-Project) ועוד כהנה וכהנה.
למעשה איכשהו הפעם האחרונה בה מכונת העבודה האישית שלי הריצה לינוקס הייתה ממש (!) מזמן.
יש משהו נעים וכיף בלחזור למקורות. אני לא מריצה Fedora או CentOs או אפילו Debian אלא Ubuntu ואפילו עברתי ממנהל החלונות המינימליסטי האהוב עליי Window-maker לGnome הסטנדרטי והכבד משהו, ובכל זאת החיים נחמדים יותר, מוכרים יותר.
אני שוב במערכת הפעלה שיש לי מושג איך לתקן אותה, מה עושים כשדברים לא עובדים, ואיך מקמפלים דרייברים אם צריך. החיים חזרו למסלולם, או למעשה הגיעו סוף סוף למסלולם 
לאט לאט המחשב שלי מתמלא באפליקציות נחמדות ומשחקים כיפיים, מאידך אני ממש אוהבת לעבוד עם ממשק ה-Terminal ולנצל את יכולות הסקריפטים שלי. החיים הטובים.
כן, כיף לי בעבודה החדשה, כיף לי בחזרה על לינוקס, כיף לי לעבוד (ואני אפילו חיה בצורה סבירה עם רגשי האשמה – אמרו לי שזה מגיע בילט אין ביחד עם אימהות ). והכי כיף לי לחזור להיות דינוזאור בסביבה של עוד דינוזאורים, להיות במקום בו לא חושבים שאני מוזרה כשאני לא משתמשת בכלים גרפיים, ואני לא היחידה שמעדיפה את Vim על פני כל עורך טקסט אחר.
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !