שמעתי השבוע שמשרד הרווחה (אני חושבת) החליט לפתוח קורסי מחשבים לגימלאים.
נזכרתי בתקופת המובטלות (הלא מספיק ארוכה שלי) בה התנדבתי במרכז יום לקשיש (הצפוני) ברח' ארלוזרוב.

תפקידי שם היה לתרגל מחשבים, פשוטו כמשמעו.
לעזור לאנשים להשתמש בוורד, לשלוח מייל ולמצוא תחליפים לעכבר (איתו הם ממש לא מסתדרים).
הרבה זמן לפני ואחרי לא עשיתי תפקיד כל כך מתגמל.
זו לא הייתה עבודת ההתנדבות הראשונה בחיי וכנראה גם לא האחרונה, אבל המבט שהיה לאותם אנשים בעיניים כשהראיתי להם איך להתגבר על ה"דאבל קליק" על ידי לחיצה על Enter או איך מסמנים טקסט בלי שימוש בעכבר היה מלא הערכה ותודה.

נזכרתי בזה יחד עם הידיעה שהרשת היא עדיין מקום לצעירים.
ההורים שלי מצליחים בהחלט לשלוט ברזי האינטרנט אבל גם אמא שלי שכבר כן מבינה שבלוגים זה לא רק "קמתי, אכלתי, ישנתי" עדיין לא מבינה את החשיפה, המיתוג האישי וכל הקשור בזה.
מבט על הבלוגוספירה מראה שהיא עדיין מורכבת ברובה מאנשים צעירים, כמות הבלוגרים שנושקים ל-50 היא קטנה ונכון להיום ידוע לי רק על בלוגר אחד (כבוד) שבהחלט נכנס לרשימת ה"גימלאים" מבחינת גיל.

תהיתי מה יקרה עוד 20 שנה, אנחנו ה"מיושנים" נמשיך לכתוב בלוגים, אבל מה יעשו אז החבר'ה הצעירים ? וידאו בלוגים מן הסתם יהיו גם הם מיושנים…

ולמה אני בעצם כותבת על כל זה (חוץ מהגרפומניה הברורה מאליה)? כי חשבתי שאנחנו כן יכולים להשפיע, לפחות בקטן. כולנו בלוגרים, כולנו שולטים מספיק ברזי המחשב וכולנו יכולים לעזור לאחרים ללמוד ולהתקרב לעולם הזה.
יש לנו הורים ודודים וסבתות שלא מבינים ולפעמים גם את השכנה ה"זקנה" מלמטה.
לרובם יש מחשב בבית (כי הילדים\הנכדים\האח אמרו שצריך) אבל הם לא מכירים את העושר שטמון בו ובאינטרנט.

תחשבו על הקשיש\ה הממוצע\ת ועל העולם העשיר שיפתח בפניו\יה עם האינטרנט, הצ'אטים, המייל והבלוגים.
היכולת לכתוב לדודה בארה"ב ולא פעם בחודש, היכולת לראות תמונות של הנכדים באוסטרליה, היכולת למצוא עוד אנשים דומים להם.
בדיוק כמו שאנחנו עושים פה.

עוד לא ברור לי איך ניתן להרחיב את זה מעבר לסביבה הממש קרובה בלי תשתיות לימוד נרחבות, אבל כן ברור לי שגם בסביבה המיידית שלנו אנחנו נוכל לשפר את המצב בעזרת קצת סבלנות והרבה רצון טוב.

נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !