מגודלים ???

במהלך שיטוטי ברשת הבוקר נתקלתי בפרסומות לתוכנית הריאליטי החדשה של סלקום – "מגודלים".

כן, בהתחלה חשבתי שזו פארודיה שמישהו עשה, אח"כ חשבתי שאולי זה קמפיין גרילה, עכשיו אני מאמינה שזה אמיתי ולא מאמינה שזה קורה.

מישהו איפשהו איבד את שפיותו. הריאליטי יצא מכל פרופורציה (כמה לא מפתיע). סלקומום מרימים תוכנית טלויזיה שמהותה היא טמאגוצ'י או sims (הז'אנר המועדף עליכם).

למישהו נפל בורג ? זה מעלה לראש שוב שאלות של עבדות, ניצול ועוד כל מיני.
האדם ברחוב שקורא ל-BDSM סטייה, יוכל לשחק "משחקי-שליטה" באינטרנט ובטלויזיה.

כאן זה בסדר הרי, זה ריאליטי.

מרוב שזה מעצבן אותי אני פשוט לא מוצאת מה לומר. הטמטום, קהות החושים שמובילים לחיפוש הריגוש הבא. עזבו "כוכב נולד", "לרדת בגדול", "הברבור" או כל מיני שכאלו. זה כבר פאסה. זה לא מרגש יותר.

מה כבר יכול להיות מרגש בערימות ניתוחים פלסטיים בשידור חי? עכשיו נשלוט לאנשים בחיים,  זה הרבה יותר שווה. נחליט עם מי ילכו לישון, עם מי יקומו, מה יאכלו (אם בכלל).

יאללה בואו נתעלל באנשים שמוכנים לזה תמורת כסף.

השלב הבא יהיה המקבילה לכמה סרטי "ריאליטי" שראיתי, בואו נקח 10 איש, ניתן להם רובים ושיהרגו אחד את השני.השורד זוכה בחיייו ובמליון דולר.

מה? לא יסכימו להתקבל? אין בעיה – נקח אסירים שמועמדים למאסר עולם (או לעונש מוות או ערבים ממרתפי השב"כ-אל תדאגו, נסתדר).

גרררר

025 מגודלים ??? נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

קצת על כנס פמיניזם בבר אילן

אתחיל ואומר שהייתי רק באנל הראשון (שבו גם השתתפתי) כי יש ילדה שהיינו צריכות לאסוף מסבתא.

הכנס נפתח בכמה מילות ברכה שהיללו את האינטרנט כפלטפורמה פמיניסטית ובלתי ממגדרת (אני אגיע לזה…) מפי פרופ' ברלוביץ, ואחריה דיברו ראש החוג למגדר בבר אילן ויו"ר נט"ע.

הפאנל הראשון היה על נשים ברשת ובבלוגים.

דיברו בו:
- דניאלה שוורץ מאתר אסימון, שדיברה על הנוכחות הנשית ברשת היום לעומת המצב לפני 10 שנים.
- דבורית שרגל – על עיתונאיות ברשת (ולא ברשת) – שבגדול אמרה: "תשמעו, הרשת לא פמיניסטית ולא מקדמת נשים. יותר גרוע – נשים לא מקדמות את עצמן"
- ד"ר רומי מיקולינסקי – על בלונדיניות ברשת
- אני. דיברתי על נוכות נשית טכנולוגית ברשת. הפוטנציאל של האינטרנט ככלי קידום מקצועי טכנולוגי וחוסר המימוש של הפוטנציאל הזה.

כפי שהעירה יעל בארי לא יצאו (לפחות מהפאנל הזה) בשורות גדולות. האינטרנט הוא כלי, זה הכל. נשים אומנם עושות שימוש נרחב באינטרנט, ובהחלט יש נשים שמשתמשות בו שימוש מקצועי. אבל בסופו של יום הבעיה היא לא בפלטפורמות אלא בשימוש שנעשה בהן (או כמו שאמרו לי פעם, "אפשר להוציא את הבחורה מיבנה, אי אפשר להוציא את יבנה מהבחורה").

החלק העצוב מבחינתי היה בשלב השאלות, כשקמה מישהי ואמרה לי שבדיוק כמו הגברים אנחנו צריכות לבחור – קריירה או משפחה – הם לא מתלוננים, למה שאנחנו נקטר.
בכנס לא יצא לי להגיב על זה מפעת חוסר זמן (וגם קצת חוסר רלוונטיות).

יש הרבה מאד גברים שאני מכירה שהם אבות נפלאים, מדהימים. שמשקיעים בילדים, ונותנים ועושים. יש גם הרבה מאד שרק מחפשים איך להתחמק מהטיפול בילדים במהלך השבוע.
אין לי בעיה עם אף אחד מהסוגים. יש לי בעיה עם זה שהחברה לא מאפשרת לגברים או נשים שכן רוצים חיי משפחה משולבים בקריירת הייטק, להגיע לזה. תרבות ההיי טק בארץ בנויה על ימי עבודה ארוכים (מידי), אבל גרוע מזה – היא בנויה על שעות עבודה מסויימות. יום עבודה של 10 שעות יכול גם להתחיל ב-7:00 ולהיגמר ב-17:00 (למי שבוחר בכך). יש מספיק שעות חפיפה עם שאר הצוות, ישיבות חשובות בהחלט יכולות להתחיל בשעות הצהריים המוקדמות, זה גם רק ענייין של בחירה. בחירה של הארגון לתת לעובדים את החופש לשלב בין בית לעבודה.

תרבות ה"משפחה" ההייטקית, המועברת בכל שיחת חברה, באה לפצות על החוסר בתרבות המשפחה הגרעינית. מי בכלל רואה את הילדים שלא בסופי שבוע ? מי אוכל איתם ארוחות ערב ? כאן מתחילה הבעיה שלי.

025 קצת על כנס פמיניזם בבר אילן נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

כי אני לא יכולה לשתוק

פעם בכמה זמן אני רואה או קוראת או שומעת דברים שגורמים לי לחשוב שצריך רשיון להורות.
כן, אני יודעת – זה בעייתי. אבל בכל זאת.

הצד החברתי שלי תמיד מתנגד לרעיון ההזוי הזה ומעלה אלפי סיבות למה זו בכלל לא אופציה, אבל פעם בכמה זמן – נראה לי שאולי זו הדרך היחידה שאפשר.

הפעם מה שגרם למחשבה היתה הכתבה ב-7 ימים "ילדה של אף אחד".
אם לא קראתם – לכו ותקראו, זו כתבה מזעזעת שזכתה בפוליצר (בצדק), וקשה לקרוא אותה. אבל תקראו – כי זה חשוב.

הפעם הקודמת היתה המקרה של רוז פיזאם, והיו לא מעט לפניה.
אנשים לא צריכים לעשות ילדים אם הם לא יכולים לטפל בהם. לא מדברת על כסף, מדברתץ על יכולת רגשית בסיסית. על דברים ברורים מאליהם – כמו להחליף חיתול צואה, לטייל, לדבר עם הילד או בקיצור – להיות הורה.
על כל המשמעויות של הדבר.

אין לחברה דרך לשלוט על זה, כל דרך אפשרית היא בעייתית מאד מאד ועדיין, לא יתכן שבמאה ה-21 ילדים יגדלו בהזנחה פושעת שכזו.
ילדים יירצחו על ידי הוריהם (ואז ייערך מבצע חיפוש אחריהם, לעיתים בהשתתפות ההורים).

הלוואי והיו לי פתרונות ולא רק שאלות ותהיות, הלוואי והייתי מאמינה קצת פחות בחופש הפרט, הלוואי שהיה משהו שהייתי חושבת שאפשר לעשות.
פשוט כי המחשבה שככה זה, מבעיתה.

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לזכור. לזכור לטפל בילדינו, לזכור שהם נשמות רכות, לזכור שזו מתנה שקיבלנו ואין לה כפתור ריסט.
ובעיקר – לזכור לדווח על מקרים של הזנחה,התעללות או כל דבר דומה.
הם רק ילדים – לא מגיע להם לסבול ככה.

025 כי אני לא יכולה לשתוק נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !