links for 2008-07-22
מאת חנית כהן | נשלח 22.07.2008 | נושאים כללי
-
פוסט נפלא של דובי על ברית מילה והנחיצות התרבותית שלה
-
נמרוד אבישר על המרחב האישי, גלח וקונוטציות מעניינות להטרדות מיניות בארץ
נהניתם מהפוסט ? כדאי להרשם לעדכוני RSS ולקבל הכל ישירות.
שמי חנית כהן, אני בת 32 ואשת מחשבים משנת 93.
הראשון לא מצליח לעלות אצלי, לא באקספלורר ולא בפיירפוקס, אז אני מניחה שיש בעיה עם האתר?
אם כבר אני פה, אני אגיב גם על השני, שעצבן אותי. אני מבינה את אומללותו של האיש, באמת, אבל יש נורמות מסוימות לגבי מידת המגע המותרת בחברה, והבנאדם המתואר בהחלט לא חצה את סף הנורמה הזאת. לקשור את זה לצורות של מגע לא רצוי בעל קונוטציה מינית (אונס? הטרדה מינית? לא הגזמנו?) זה סתם למתוח את ההשוואה עד דק כדי לתמוך בקייס שלו.
אנשים עם רגישויות מיוחדות תמיד סובלים. זה חלק מלהיות בעל רגישויות מיוחדות. וכמו שאדם שהעיניים שלו רגישות במיוחד לאור לא יכול לצפות שכולנו נעמעם את האורות בכל מקום כדי שיהיה לו פחות בלתי נסבל, כך גם אדם עם רגישות גבוהה במיוחד למגע לא יכול לצפות שכל החברה תשנה את נורמות המגע האגבי שלה, אפילו שהוא סובל מזה סבל אמיתי.
אני חושבת שיהיה אפילו מחריד אם החברה שלנו תציב גבולות נוקשים לגבי מגע הדדי ותרחיק בני אדם מזה עוד יותר מכפי שהם מרוחקים כרגע. מגע, עבור רוב בני האדם, הוא דבר טוב וחיובי ומחולל קרבה. ובחברה המודרנית יש מעט מדי מזה, לא יותר מדי.
קודם כל, כיף לראות אותך.
הראשון הרגע נבדק - עולה.
אני לא מסכימה איתך לגבי השני, לטעמי במקרה הנ”ל הבעיה היא עם הנורמה ולא עם האדם.
אני חווה את זה מכיוון אחר בימים אלו, מסבתר שכשאת בהריון העולם שוכח את הגבולות של האישי ולוקח לעצמו חרויות שונות.
אנשים שלא פגשו אותי מעולם שואלים אותי שאלות שונות (החל מ”בן או בת” וכלה בהאם אני מתכוונת להניק), מניחים לעצמם “לעשות סיבוב” על הבטן שלי ואפילו לתהות למה הילדה לא בועטת לכבודם.
אלו (כנראה) נורמות ההתנהגות בחברה שלנו, מאידך - אותי אישית הן מטרידות. ולא, אני לא חושבת שאני אדם שיש לו בעיה עם מגע (לא בפעם האחרונה שבדקתי).
לא ברור לי איך אנשים זרים מרשים לעצמם להתערב לי בחיים (בכל רמה שהיא), ולהטיף לי איך נכון להתנהג (הישראלי הממוצע יודע(!!) שחייבים להניק לפחות כמה חודשים ושאני אפגע בילדה אם לא אעשה זאת).
עוד פחות ברור לי איך אנשים זרים מרשים לעצמם לגעת בי בלי לשאול ולבקש רשות, וכן הבטן היא שלי בדיוק כמו היד, השיער והחזה.
גם אותך. מתגעגעת.
שימי לב שגם את מערבבת פה דברים. כל עניין הפלישה לפרטיות בזמן הריון (לא פעם ראשונה שאני שומעת על זה) - תשמעי, הדרך היחידה למנוע את זה היא לשנות את הנורמה. ואת זה עושים רק בכך שחוזרים שוב ושוב בפני אנשים על דרישה אסרטיבית ומנומסת לצאת מהתחום שלך. אם מספיק נשים בהריון יעשו את זה, הנורמה תשתנה. נכון לרגע זה, נשים בהריון יודעות שזה מציק להן, אבל בדרך כלל לא טורחות למחות, ואיך בדיוק הנורמה תשתנה ככה?
אבל הבנאדם לא כתב על פלישה לפרטיות מהסוג הזה. הוא כתב על דבר נורמטיבי לחלוטין: מישהו שהוא מכיר נגע לו בראש אחרי שהוא הסתפר, דבר שאנשים עושים כל הזמן. אם מוציאים מגע תמים בראש אל מחוץ לתחום, איפה מציבים את הגבול? טפיחה ידידותית על הכתף? נגיעה בזרוע? מגע בגב כדי למשוך את תשומת לבו של מישהו? הרי המקום היחיד שבו אפשר לעצור את זה שבו זה לא יפריע לאף אחד זה “אסור לגעת באף אחד, אף פעם, בשום חלק של הגוף, אלא אם כן קיבלת ממנו אישור מפורש”. ומה אני אגיד לך, זאת לא החברה שאני רוצה לחיות בה.
אה, ואין לי מושג מה הבעיה, אבל הלינק הראשון עדיין לא עולה אצלי.
אם “השני” עצבן אותך, יכולת להגיב ב”שני”. “השני” פתוח לתגובות.
“יש נורמות מסוימות לגבי מידת המגע המותרת בחברה” - נכון. הנורמה היא שלא נוגעים באדם אם הוא לא מסכים לכך. כל שאר ה”חריגות” - סיבובים על בטן של נשים בהריון, ניגובי ידיים על ראשים מגולחים ושאר שטויות, פשוט לא עומדות באותה השורה. הן בדיוק זה - חריגות מהנורמה הזו. לנסות להפוך חריגה לנורמטיבי, ואז להציג אותי בתור הסוטה, זה סתם לא לעניין.
ההשוואה להטרדה מינית היא מתבקשת. פעם היה מקובל חברתית “להחמיא” לאישה באופן בוטה. זו חריגה מהנורמה שלאדם יש זכות שלא היות מושפל בשל מיניותו, למשל, ולכן היום זה כבר לא מקובל. מעניין שזה התירוץ של עברייני מין “קלים” - שככה זה מקובל. ש”במדינה לבנטינית לפעמים נוגעים” (זה מה שרונית תירוש אמרה על פרשת רמון. רמון, כזכור, הוא עבריין מין מורשע). אני חושב שהקשר ברור.
והלוואי שבחברה שלנו היו נוגעים פחות מדי.
חנית, תודה על ההפניה!
יכולתי, אבל לא הגבתי. למה? כי אני בלוגרית חברתית באופיי. את הדיונים שלי מעניין אותי לנהל עם חברים שלי בבלוגים שלהם, לא עם אנשים שאני לא מכירה בבלוגים זרים.
אחרי שגמרנו לעבור על המוזרויות הפרטיות שלי (איזה “גמרנו”, בקושי התחלנו), ההשוואה שלך בין “ספיחס” בראש מסופר לבין הטרדה מינית היא, אין לי דרך עדינה לומר את זה, מגוחכת. אני די בטוחה שגם אתה יודע להבחין בהבדל בין מגע בעל אופי מיני לבין מגע חסר אופי מיני, והשניים לא שייכים לאותה קטגוריה. האמירה שבחברה שבה נוגעים לאנשים בראש גם יטרידו מינית היא, נו, דמגוגית.
פלישה למרחב אישי היא דבר תלוי תרבות ותלוי נורמות. האם אתה סוטה מהנורמה החברתית המקובלת? ברור שכן. אפילו אמרת את זה בעצמך. היחס שלך למגע לא תואם את הנורמה המקובלת בחברה שלנו, הרגישות שלך קיצונית, ומן הסתם נמצא אי שם בזנב העקומה הנורמלית המאפיינת את החברה האנושית. זה לא אומר שאתה לא בסדר. זה אומר שאתה חריג בפרמטר מסוים, כמו כל אחד מאתנו בפרמטר כזה או אחר. גם אני, בפרמטרים שלי (כן, ברבים).
האם אדם שיש לו רגישות חריגה יכול לצפות שכל החברה תתאים את עצמה לרגישות שלו? אה… טוב, מה אני אגיד לך, בהצלחה. אני אמשיך לגעת באנשים שאני מכירה ברמה המקובלת בחברה שבה אני מסתובבת, אלא כשהם מבקשים ממני במפורש לא לעשות את זה (ויש כאלה) - ואז אני מאד משתדלת לזכור ולהתחשב בבקשתם.
ואגב, זו בדיוק הנקודה שלי בכל העניין הזה. יש לך רגישות מיוחדת? במקום להתעצבן על כל החברה ולהגיד שמי שנוגע לך בראש בלי רשות בסוף גם ידרדר לאונס, לרצח ולהכנת מצות מדם תינוקות ומה קרה לנוער של ימינו ופני הדור כפני הכלב וכל זה, אולי אתה יכול פשוט לבקש בנימוס שלא יגעו בך? נכון, תמיד יהיה המגע המפתיע שלא ימצא חן בעיניך - אבל רבאק, חיים בחברה תמיד יש בהם מידה מסוימת של חיכוכים ושל דברים שלא נעימים לנו (כמו אנשים שמדברים בקול רם מדי, או אנשים שמדיפים ריח לא נעים, או אנשים שסתם מעצבנים), ואדם בוגר אמור להיות מסוגל להתמודד עם מידה מסוימת של טרדות כאלה.
אני יכולה לומא לך ש:
א) האישה הזו בהחלט מביעה את דעתה בקול רם על כך שפולשים לה לפרטיות.
ב) נמרוד כתב בבלוג שלו שהאדם הוא כמעט זר.
היחס שלי למגע כנראה מאד רחוק מזה של נמרוד, אני בהחלט נוגעת באנשים הרבה. אני גם משתדלת מאד לשים לב שאני באף צורה לא גורמת להם חוסר נוחות בעניין.
לא, אני לא חושבת שצריך בהכרח לשאול\לומר רק להיות רגישים. אנשים שלא אוהבים מגע משדרים את זה בד”כ. הם נרתעים כשמתקרבים אליהם, הם לא נוים להתחבק וא להתנשק בקלות וכו’.
רק עניין של רגישות. לא רוצה טפסים בשלושה העתקים, כן רוצה שאם לא מכירים אותי ישאלו או לפחות ינסו לראות אם זה בסדר מצידי.
אני מודה שבצורה מפתיעה ההריון שם אותי בפעם הראשונה במקום שבו נוגעים בי באופן שהוא גם לא רצוי לי וגם אינו מיני. עד היום לרוב מגע כזה היה אקראי (קורה) או מיני ומטריד (לרוע המזל קורה הרבה יותר). התחושה הסופית לא שונה בהרבה אם כי מבלבלת יותר.
אנחנו מורגלים שמגע מיני לא רצוי הוא הטרדה מינית ולכן לא בסדר. לקח לי זמן להבין שגם סוגים שונים ואחרים של חדירה לפרטיות הפיזית (או לא) שלי לא מקובלים עלי. לקח לי עוד קצת כדי להתחים ולהגיב על כך.
מה אני אגיד לך, אני מחזיקה מעצמי אסרטיבית (אולי אני טועה) אבל אם לי לוקח זמן להגיב, אז ברור לי שיש כאלו שפשוט לא יגיבו ויבלעו את הגלולה.
בדיוק כמו שגם כיום עם כל ה”פריחה” של הטרדות מיניות - יש מספיק כאלו שלא אומרות.
ההשוואה היא לא בהכרח בין הטרדה מינית לסיבוב על הגלח. הבעיה היא בחוסר הרגישות הבולט לזולת ולמרחב האישי שלו. מה שמאפיין את המדינה שלנו בהרבה הקשרים ומובנים.
מסכים עם חנית ונמרוד- אני אדם שאוהב לגעת, ופגישה שלי עם חברים מלווה כמעט תמיד בחיבוק קבוצתי בתחילתה, אם לא בסופה, אבל אני גם מודע מאוד לעובדה שהמגע הזה הוא כניסה למרחב של מישהו אחר ושלעשות את זה בלי הזמנה יפורש, באופן מאוד לגיטימי, כמתקפה פוטנציאלית.זו גם אחת הסיבות שאני מאוד מהסס לגעת באנשים שאני לא ממש מכיר בלי הזמנה מפורשת או יוזמה מצידם- כי אני מודע שיש אנשים שזה ידליק סירנות אדומות בראש.
דרך אגב, חוסר הנוחות הזה הוא דבר שמובן מאוד בקלות, לדעתי- כניסה למרחב אישי של מישהו בלי הזמנה, או בניגוד לדחייה, היא הפגנת כוח ברורה, לפחות עבור חלק גדול מהאוכלוסיה: לא סתם אחת מהטכניקות הכי בסיסיות של איום זה לעמוד *ממש ממש* קרוב למישהו.מעבר לזה, אפילו אני עם כל הצורך שלי במגע מגדיר לעצמי מאוד בבירור בראש מי “מוזמן” למגע יותר קרוב מלחיצת יד- ואלה בדרך כלל לא אנשים שהכרתי חודשיים, במיוחד אם(כמו שהפוסט נותן לי רושם) זה היה לפני אי אלו שנים.
זה מה שקורה כשכותבים תגובות בשעות מאוחרות.טעויות.המשפט צריך להסתיים ב”ידליק אצלם סירנות אדומות בראש”
השארת תגובה