איך יכול להיות שגם אחרי 7 חודשים שאני לא כותבת אנשים עדיין אומרים שהם קוראים את הבלוג שלי ?
ואיך זה, שאחרי שנתים (שלוש ?) של בלוג שאיכשהו יש אנשים שקוראים אותו ושאני איכשהו נתקלת בהם – עוד לא התרגלתי ?
כל פעם שאני שומעת משפט כזה בא לי לומר (ובד"כ אני גם אומרת …) "למה לכם ?", הבלוג שלי עוסק בוורדפרס, הבלוג שלי טכני, הבלוג שלי משעמם!!! לפחות לציבור הרחב, לכל מי שלא נושם וורדפרס.
אני יודעת שזה מוזר, אני כותבת, כך שאני אמורה להבין מה מעניין פה, רק שאני לא.
הפעם זה הגיע באמת יש מאין, הגבתי בפורום ומישהי שאלה אם אשאר (כן, את) וכתבה שהיא מנויית RSS שלי. מדובר על פורום בתפוז שאני לא שמעתי עליו עד לפני מספר ימים, הגעתי אליו בטעות.
הפעם הקודמת הייתה כשחבר של הבוס אמר לו שהוא שמע שהצטרפתי לצוות – אשתו קוראת כאן.
ויש עוד כל מיני מקרים שכאלו.
לפעמים אני תוהה אם זה מה שמונע ממני לחזור לכתוב באמת. אין לי כח לכתוב על וורדפרס בימים אלו, אני אומנם לומדת רובי אבל לא מרגישה שאני מבינה מספיק כדי לכתוב עליה (אם מישהו מבין – אני תקועה ואשמח לעזרה). למעשה יש לי כח לכתוב על דבר אחד, על עצמי.
מאידך – כל כך חשוף פה עכשיו, אל תעלבו אבל אחרי 7 חודשים של דממת אלחוט הייתי מצפה שיהיו 2 מנויי RSS. מי יכול לכתוב על מחשבות של אחרי לידה, אימהות וחיים כשכל העולם קורא אותו ?
אני ? אולי, כנראה שלא באמת. לפחות לא בינתיים.
מאידך, לא מוכנה לכתוב עוד בלוג אנונימי, אם כותבים אז פה. זה הבית שלי. *אייקון של סמיילי מרגיש מוגן*
בקיצור – אתם שקוראים אותי, זה ממש מחמיא. אומנם מפחיד ומצית את חרדת הקהל שלי (מפתיע אבל יש לי כזו) אבל מחמיא. בייחוד כשלרוב אתן נשים אינטילגנטיות וחכמות ומענינות. ובסופו של דבר, האמירות האלו, תמיד גורמות לי לרצות לחזור. אז הנה הגעתי הנה שוב.
עד לפעם הבאה.
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !
במפגש שכנים פה בבניין של מעונות המשפחה הצגתי את עצמי בפני מישהי. התשובה שלה הייתה "אה, אתה דובי? אנחנו קוראים את הבלוג שלך". את שאר המפגש ביליתי בפינה, מתחת לשולחן.
(מתי בפעם האחרונה את מחקת רסס מהאגרגטור שלך בגלל חוסר פעילות? מה מפריע לי שהוא שם? אני מסיר רססים רק אם יש יותר מדי פעילות משעממת, לא כשאין פעילות בכלל).
האגרגטור שלי מת מזמן, פחות או יותר כשעברתי ללינוקס ולא מצאתי תוכנה ראויה.
ושמחה לשמוע שאני לא היחידה שקוברת את עצמה מתחת לשטיח.
אני קורא את הבלוג שלך.
את עדיין בגרייפס
את יודעת, אין שום מניעה שבנוסף לבלוג המקצועי שלך תחזיקי גם בלוג אישי נפרד.
גם לי זה קורה המון, הקטע הזה. לפעמים בכנסים קורה לי שאנשים אומרים לי, "כן, ידעתי שעשית את זה". וכשאני שואלת איך, הם אומרים, "מה זאת אומרת, קראתי בבלוג שלך".
מביך ומטריד במקצת, אבל ככה זה בלוגים, מסתבר. במיוחד אצל אושיות רשת כמוך.
וטוב שיש לך בלוג. לראות אותך לא יוצא לי, אז לפחות זה.
עושה רושם שאת משדרת תחושת "שובע" מהבלוגינג.
גם אני חווה הרגשה כזאת שנמשכת בד"כ לא יותר מ 10 ימים אז מתעורר שוב החשק לעדכן את הבלוג. אצלך החשק מתעורר אחרי חודשים
@בוג'י – הבלוג הזה כבר לא מקצועי (ולמעשה גם במקור לא היה), נכון שאיפשהו בדרך הוא הפך לבלוג על וורדפרס, אבל זה הבלוג האישי שלי. ואני, אני כזאת – נדבקת לנושאים עד שאין לי כח. כרגע לוורדפרס כבר אין לי כח, מיציתי. ויש דברים אחרים, חשובים, אישיים ומקצועיים. אבל המשפחה שלי קוראת כאן, וחברים וככה
ואין ספק שיש דברים שאנונימיות מחד או כוס קפה עם חברה טובה מאידך יותר יפים להם
@רשיד – כאמור, יותר מסובך משובע. הרבה יותר באזור של איבוד מרחב האישי. אבל הבלוג גם חסר לי ולכן אני מנסה לחזור מידי פעם, למצוא את הגבולות הנכונים עבורי.
אני מבסוט לאללה שמכירים את הבלוג שלי. אני מעדיף שלא יפתחו אותו כשאני לצידם, אבל זה מאוד מחמיא שמכירים וקוראים.
דרך הבלוג הכרתי הרבה אנשים במציאות, שחלקם נהפכו לחברים. טוב לי עם החיבור של הבלוג והמציאות.
מקוה שתכתבי יותר, לא משנה על מה.
קודם כל, אני חייבת להודות שכשראיתי אתמול את הפוסט שלך בגוגלרידר חייכתי קשות כי היה כיף לראות סימן חיים בלוגי ממך.
אני חושבת שאני מתחילה להיות מבסוטית סופסופ כשאנשים מכירים את הבלוג שלי. ועדיין, כל פעם שזה קורה, זה קצת מביך אותי. כאילו למה מי אני ומה אני. השיא היה שנפגשתי אתמול עם לקוחות, ואחת מהן מסרה לי ד"ש מחברה שלה שקוראת את ההיתוך הקר (ובכלל, אחרי הכתבה הארורה בטייםאאוט לפני שבועיים, אני שומעת הרבה יותר מדי על הבלוג/ים שלי ומתקשה קצת שלא להסמיק).
כן, כן – יודעת.
אגב תסתכלו על השעון – זו שעה בשבת שבה ערים רק הורים ורוכבי אופניים
ההבדל העיקרי הוא שרוכבי אופניים (אלא אם הם גם הורים) לא עושים את שה אחרי לילה בלי שינה, שויין.
אה ואני ממש אוהבת את התבנית החדשה שלך, אולי תצליחי למצוא אחת יפה גם לי (אני אתגם לבד…)
יאללה יאללה, מספיק להתבכיין.
(דובי, שהילד שלו ישן אתמול משמונה בערב עד שבע וחצי בבוקר, אבל זה לא קשור. אגב, הוא גם כמעט גמול מחיתולים. איזה כיף!)
ראשית, תמיד כיף לקרוא את הבלוג שלך, אם זה מבחינת דברים שאת מתרגמת, וגם מהבחינה האישית והאישיותית, וכאחד שעבד איתך, אני יכול לציין שיש לך אחלה אישיות.
וכן, את יכולה לכתוב על מחשבות פוסט לידה ודברים בגו, זיכרי שאת היא שקובעת בעצם את הגבולות. יש דברים שאת יכולה לשתף ויש דברים שלא כדאי לך, אבל אני בטוח שיש כאן מספיק כאלו שיהיו שמחים לקרוא דברים כאלו כי זה מעניין אותם/ן.
נראה לי שאת היחידה שאוהבת את התבנית החדשה שלי. אפילו אני לא ממש אוהבת את התבנית החדשה שלי!
אני בהחלט אוהבת, יפה נקייה וצבעונית
תרגמתי לי את simpleX אבל ו' טוענת שהוא מדכא…
המלצות יתקבלו בברכה
מתי "זה" קרה?
מזל טוב
נורופן זה בסדר כשצריך. הבן אדם, גם קטנטן צריך אנרגיה בשביל שהן יצמחו יותר מאשר בשביל להתגברעל כאבים, לא?
ל"זה" קוראים נטע
והיא קרתה לפני כמעט 8 חודשים (ספציפית 5.8.08)
וכן נורופן וגם אקמולי זה בסדר גמור, כאבי שינים זה נורא כואב (לפחות אצל גדולים)
אז חנית, אם אני לא אישה אינטלגנטית חכמה ומעניינת (שקיומה הוא בגדר אגדה אורבנית בלבד
), אני פחות רצוי 
ברוכים השבים.
דותן
לא פחות רצוי, ממש לא. רק פחות מצוי בפורומים כמו "נשים אחרי לידה" (אני חושבת
)
שלושה ימים רוצה לענות ולא מגיע לזה, בסוף אני מגיע והתחלף העיצוב, אז ברכות פעמיים
אני מאלו שקראו לפני הוורדפרס, הצטערו שהפוסטים האישיים נעלמו לטובתו ואשמח מאוד אם יחזרו. ברוכה השבה :-X
לגבי שאלת תכנים אישיים יותר ופחות, אני יכול להגיד לך שאני לא מכניס פשוט תכנים שידאיג אותי אם יום אחד יקרא בוס או לקוח או בן משפחה, וכך נפתרת הבעיה…
טוב שיש אנשים כמוך שמזכירים לי נשכחות. כפי שזה נראה כרגע, אנחנו חוזרים לבלוג אישי – לפחות לזמן מה.
ותודה, מזמן כבר רציתי להחליף עיצוב.
ועכשיו היה לי רגע מצחיק…
אני מסתכל על תיבות התשובות עם הרקע המתחלף ככל שנכנסים לרמות משנה של תשובות ואומר לעצמי שכזה אני רוצה, והולך לחפש מאיפה אני יכול להיוריד את הקוד של התבנית. לקח לי 15 שניות של חיפוש לפני שיד שמאל טפחה לי על המצח…
(לא, אני לא אבקש ממך עזרה להתאים את זה לבלוג שלי, אני יכול לבד
)
בגללך הרחבתי את התגובות ל-5 במקום 3
אתה יודע איפה מוצאים את הקוד של התבנית
שים לב שרוב הקוד של התגובות בתבנית הזו יושב ב-functions.php
תהנה
אפשר להגיב באיחור של שבוע?
(שילוב לא מוצלח של סיום חופשת הלידה שלי עם תחילת חופשת פסח של הבכורה הרחיק אותי מהגוגל-רידר).
שמחתי לגלות שההערה שלי היוותה טריגר לחזרה שלך לפעילות בבלוג. אני חושבת שכשקראתי את הפוסט, טעמתי קצת ממה שאת מרגישה כשאומרים לך שקוראים אותך – אמאל'ה – פוסט שמתייחס *אליי*. ותודה על המחמאות
למה אני קוראת את הבלוג? כנראה בגלל שהוא לא רק על וורדפרס… אם כי אין ספק, שאם אי פעם אני ארים בלוג עצמאי, זה יהיה בזכות המדריך המפורט שלך. (כרגע, אני לא רואה את עצמי כותבת בלוג בכלל). מודה ששמחתי לקרוא שהבלוג יהיה יותר אישי.
מקווה לקרוא אותך עוד הרבה – גם פה וגם בפורום.
אה, וגם אני אוהבת את התבנית החדשה.
ודאי שאפשר להגיב, לגמרי
ואכן איכשהו החזרת לי את חדוות הכתיבה – שזה כיף גדול.
אם רק תרצי בלוג – תגידי, אני כאן.
אשר לחרדה – לא נורא, מתרגלים.
את עושה עבודה טובה! אולי הבלוג טכני אבל עם גישה וכתיבה אישית ומעניינת.