* אני דרמטית הערב, תסלחו לי מראש. אין לכם כח ? דלגו לפוסט הבא.

יש מן ערבים וסיטואציות שבהם כל המגננות שלי נעלמות.

כל פעם שזה קורה יוצא מזה משהו מופלא, כל פעם שזה קורה כל הפצעים שלי מדממים. כל פעם שזה קורה מישהי מקבלת הצצה למקומות שאני טורחת להסתיר היטב.

הצצה שכזו הביאה אותי לזוגיות בה אני חיה, הצצה כזו גרמה לי להכיר כמה חברות טובות, הצצות כאלו הפגישו אותי עם אנשים שונים. כולם בעלי משמעות, לא כולם עדיין איתי…

ההצצות האלו גם גובות את המחיר שלהן, לפעמים אני תוהה אם כמו תהילה של עגנון – יש לי מספר מוקצב של הצצות כאלו. לא תמיד המחיר משולם באותו הזמן, לפעמים זה תשלום בשוטף ++ אבל אני תמיד משלמת עליהן..

גם הערב היתה לי הצצה כזו, הפעם דווקא עם חברה, מישהי שאני בוטחת בה מספיק. עדיין לא ברור מה גרם לי להיות שם, מה קילף לי את הקליפות. אבל אני ערומה – השריון מונח לו מיותם בצד – עד לבוקר.

אפילו לא ברור לי למה אני כותבת כאן עכשיו, אולי כי לפעמים אני נזכרת שזה גם בלוג אישי, שלי, ולא רק על וורדפרס. כולנו צריכים את הפינה הזו שתהיה שלנו, זו הפינה שלי. נכון – היא חשופה, היא לא אנונימית, אבל היא שלי.

אולי זה היין (צחוק הגורל שאני אאשים כוסית יין *אחת*), אולי זה יום המבחנים הארוך שעבר עלי, ואולי – רק אולי זה הזמן הזה, הזמן בו הכנות משתלטת עליי. הזמן שבו אני שוכחת לחייך ולספר שהכל מצוייין ונפלא. אולי אני צריכה להתחיל לכתוב יומן ולשמור אותו מתחת למיטה, מי יודע.

לא נורא, אנחנו נתגבר (אתם ואני), מחר אני שוב אחייך ואהיה נחמדה ואשתדל לעזור. מחר כשאענה "מצויין" גם אתכוון לזה. מחר בבוקר תעיר אותי תינוקת אחת בקריאות "אאההה" ו"בבבבהההה" ואני אחייך. אחייך באמת מבפנים. והלילה, לשתי דקות מותר לי לא להיות מרוצה למרות שבאמת כלום לא קרה ובסך הכל – אין על מה להתלונן…

טוב, חוץ מהדברים שעליהם התלוננתי לא מעט הערב.

נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !