מה אני יודעת לעשות ?
כל דבר שקשור לוורדפרס כל עוד אינו מצריך יכולות עיצוב.
דוגמאות ניתן לראות בתיק העבודות שלי או ברחבי הבלוג עצמו.
ניתן ליצור איתי קשר במיייל: webmaster@dakars.info
גררר
16
אחד הדברים שקורים בעיתות משבר הוא שאנחנו מגלים איך *באמת* נראה העולם שאנחנו חיים בו.
מי לצידנו, מי נגדנו ומי באמת חבר שלנו.
עד לפני כמה שנים ידעתי בדיוק איפה אני עומדת, יש לי 4-5 חברים ממש טובים, אבל בעקרון יש סביבי אנשים שיהיו שם. שאם אני צריכה לדבר, יקשיבו. שירימו טלפון לבדוק מה איתי.
אני לא יודעת איך מתי ולמה זה השתנה, אבל זה השתנה.
כבר לאחר הלידה גיליתי שיש סביבי הרבה פחות אנשים. שכל מי שממש שמח לבלות איתי זמן כשהייתי “רווקה הוללת” פתאום לא טורח לבוא לבקר, לראות את ה ילדה, לראות אותי.
זה עצוב, אבל לומדים לחיות עם זה.
המשבר הנוכחי לימד אותי עוד קצת על אורחות העולם.
כמות האנשים שהייתי שם בשבילם ב-6 השנים האחרונות הוא לא קטן. אנשים שהקשבתי להם, שעזרתי להם, שנתתי להם.
כמות האנשים שטורחים לבדוק מה שלומי בשבוע האחרון זעום. החברים הטובים שלי באמת עדיין שם בסך הכל, אבל בעוד שלפני שבוע אנשים שמחו לשמוע על הצרות ולייעץ, ברגע שדברים הפכו ממשיים ומפחידים – הם לא מתקשרים.
לא שהם יודעים שמשהו ממשי – כי כאמור הם לא מתקשרים.
אנשים אוהבים לשמוע על צרות של אחרים כשהם אירוע חד פעמי, זו רכילות פיקנטית. אנשים לא אוהבים להיות שם בשביל אחרים – זה עול.
מאידך – ראוי להיות שם בשביל מי שהיה שם בשבילך.
כן,אני יודעת. דרכו של עולם.
יודעים מה ? העולם מחורבן
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !
שמי חנית כהן, אני בת 33 ואשת מחשבים משנת 93.
מוכר.
נכון מוכר ובעיקר מעליב,
אבל את תגלי לראות בהמשך איך נפרשת לה רשת תמיכה מסוג שונה (זה שנהגתי כל כך לזלזל בו) של אמהות. זה קורה אט אט בגינה אחר הצהריים. אתם עדיין קטנים פשוט.
רק טוב, שהמשבר יעבור ומהר..
את הרשת הזו אני מכירה.
הבאסה היא הרשת שחשבתי שיש לי, של חברים שנעלמים ככה סתם.
אוהבת את האמהות ואפילו יש לי בהן גם חברה חדשה, אבל זה לא אותו הדבר.
ברור שלא אותו הדבר, אבל גם אנחנו לא אותו הדבר, נכון שלא רק חיתולים עם קקי ירוק זה נושא השיחה שלנו כעת, ובכל זאת יש סדרי עדיפויות שונים.
מנחמת אותך על אלו שנפלו, ומברכת על אלו שיגיעו.
(:
את רק צריכה לבדוק באמת, באמת וביושר, עם עצמך אם התחושה שלך
ב א מ ת מעוגנת במציאות ובעובדות או שאת רגישה במיוחד בתקופה הזו….ולנשום עמוק
הי
לא ברור למה את מצפה, שחברים יתנו לך תמיכה ועידוד סביב השעון? אין דבר כזה לצערי.
אם את אמא טריה תסתכלי על היצירה שיצרת- בן אדם שלם ומושלם. זה שווה יותר מכל דבר.
בעוד תקופה תחשבי ותרגישי אחרת, העולם על הפנים אבל אפשר למצוא בו דרכים לא רעות בכלל.
חנית
אנחנו לא מכירים אבל אני מוכן פעם בשבוע להתקשר ולשאול אותך מה שלומך, ובאמת להתכוון לזה ולא סתם לשאול כי הבטחתי.
פוסטי ה-לבד שאת כותבת לאחרונה מדכאים אותי, שנים כבר לא כתבת איזה טריק-וורדפרס-שישנה-לכם-את-החיים-אחרי-שתקראו
אם זה מה שצריך אז זה מה שאעשה!
לא נפגשנו מעולם, ובכל זאת כשהייתי צריך ממך עזרה ברשת, לא חסכת מאמץ.
אז אם אני יכול לעזור ולו במשהו – רק תגידי.
לפני כמה וכמה שנים עברתי משבר קשה. ופתאום נשארתי לבד בתחושה איומה של בדידות, בגידה ואכזבה.
לא רק שכל החבורה שתפקדה עד ממש כמה ימים קודם כמשפחה לכל דבר ועניין נעלמה לגמרי אלא שאפילו החברה הכי טובה שלי נטשה. לא התעניינו, לא באו וכשאספתי כוחות והתקשרתי בעצמי היתה בעיקר מבוכה, אנשים היו פתאום מאוד עסוקים, שכחו לחזור ובעצם לא היו. לא בצד השני של הטלפון ובטח לא בצד שלי.
כאב מאוד. באותו זמן אבל גם אחורה (האם רק אני ראיתי בקשרים האלה חשיבות כה גדולה?) ואחרי כל השנים הפצע פתוח ואין לי איך לרפא אותו. לא הבנתי אז וגם לא היום מה באמת קרה ולמה.
אבל עם הסתכלות אחורה, בעיקר על עצמי (כי הרי אין לי כבר צד שני כדי לברר) למדדתי כמה דברים.
המשבר היה אצלי. הוא טילטל את כל עולמי, מחשבותי ואמונותי. הוא מילא אותי. הוא הפך להיות אני. החיים שלי נעצרו אבל אצל האחרים החיים, הימים, הלילות המשיכו. עם ההתמודדות היומיומית – הילד שמוציא שן, האמא שבבית חולים, הבוס שדורש עוד ועוד והעייפות האינסופית. זה לא תירוץ, זאת עובדה. אין לאחרים אפשרות לעצור איתי וגם לא לקחת אותי איתם לחיים.
אז לא הצלחתי להגדיר מה יכול לעזור לי. מאוד רציתי שיהיו. מאוד שמתי לב שלא היו. אבל לא היה לי הרבה כוח, לא לייצר תקשורת, לא לדבר, בקושי לענות. אני לא בטוחה שאפשר למלא את הצורך הזה לנוכחות לא מוגדרת כי הרי כשהכל היה רגיל וזרם היה קל לעשות ביחד ולהיפגש אבל בעצם למה ציפיתי? שישאלו מה שלומי? (ונגיד שעניתי “נורא” האם זה מילא את הרצון? בטח שלא), שישבו איתי וידברו (על מה? על המשבר? לא היו לי מילים אליו, וכל היתר לא עניין אותי)
אל תספרי חברים. מספרים זה טוב למכונות. החברים אנושיים. אני בטוחה שאם היית יכולה להגדיר את מה שאת צריכה, לא מעט היו שמחים לעשות את זה עבורך. אבל כשתדעי כבר פחות תצטרכי.
שנים עברו והייתי עדה לכמה וכמה משברים אצל בני משפחה, ידידים, מכרים וחברים. ואף פעם לא הצלחתי להיות עבורם כפי שרציתי. לרוב כי לא נתנו אבל גם כי לא ידעתי מה לעשות, איך לעזור, איך להיות.
אי אפשר להרים מישהו בחבל אם הוא לא מחזיק את הצד השני.
כשתמצאי את עצמך גם תראי שאת לא לבד.
אני מאוד מסכימה עם לכס. יש משברי חיים שלא מאפשרים לאנשים אחרים להיות שם. כשאת שקועה כולך בבעיות לא תמיד באמת אנשים אחרים יכולים להיות איתך. כן. יש משהו מעיק בחברה עם דיכאון מתמשך. אפשר להיות שם פעם, פעמיים, חודש, חודשיים, אבל ללוות מישהו בחודשים על חודשים של משבר זה לא משהו שרוב האנשים עושים. בשביל זה יש בדרך כלל משפחה או 1-2 חברים צמודים צמודים.
בסיטואציה שאת מתארת הייתי ממליצה לחשוב גם על פסיכולוגית טובה שתעזור לך לצאת מזה. זה מה שאני עשיתי כשהייתי במצבך. אגב, גם לקחתי תרופות וזה עזר.
חנית היקרה,
העולם מחורבן זה ברור, גם הילדה הקטנה שפגשתי בהקרנות השבוע חושבת ככה. אבל בתוך החרבון הזה יש הרבה טוב, תוך כדי. כמו שנהנים מחוברת קומיקס טובה בעת שילשול עצבני (מאיפה הבאתי את הדימוי הזה?) והשאלה האם זה משנה האם תומכים בך 3 או 80 אנשים?
והכי חשוב, באמצע כל המשבר הזה, מי אישר לך לשבור שורות?!
נשיקות + 57 חיבוקים.
ldfc
נחמץ לי הלב. באמת. העולם משתנה ולא מבינים למה. באופן הכי טבעי נראה דווקא שתינוק קטן יהווה גורם לשמחה ועוד יותר התחברות עם החברים הקרובים ועם האנשים שכל כך שמחת לבלות איתם ולקרוא להם חברים. אבל אז מגלים שהאמת היא פשוטה: בסופו של דבר יש שניים, שלושה ואולי קצת יותר חברים אמיתיים. הם יהיו שם בשבילך בכל רגע, את רק התחלת עכשיו פשוט בתהליך ‘הניקיון’.
ביתי נולדה פגה ואסור היה לצאת מהבית ולראות אנשים זרים במשך כמה חודשים טובים. חבר שלי עזב לאוסטרליה. למרות שהיה אסור ביקשתי שיבוא לראות את הילדה יחד עם אשתו. כל מה שקיבלתי היה מכתב פרידה בתיבת הדואר, בלי בול, בבוקר הטיסה שלהם. זוג חברים ששידכתי ביניהם ושהיינו שם בשבילם לאורך שנים במספר גדול מאוד של הריונות לא מוצלחים עד ללידת בנם, פשוט התנדפו. עוד חבר נעלם ככה וחזר רק לאחרונה פתאום לחיים שלי.
זה כואב, זה אפילו מרתיח, אבל מי שעכשיו כן איתך כנראה באמת יהיה שם בשבילך ברגעים קשים ויות רחשוב גם ברגעים שיהיו שמחים. ובסופו של דבר, עם כל הקושי, בסופו של דבר תגלי שיש שמיים בהירים שאותם תשתפי עם הארבע חמישה חברים ותהני מהם מכל רגע, כי לא יהיו שם עשרות אחרים שסתם מסתירים.
אפשר שנייה לומר משהו?
אני רוצה לשקף לך מישהו (אותי) שנמצא בצד השני. לא יודע איך זה אצלך, אבל זה המצב אצלי:
סיפור המעשה: לחבר ההכי טוב שלי ולאשתו נולד בן לפני חודשיים. מאז הם מסתגרים, וכל פעם שאני מתקשר לשאול לשלומם או להציע להם לצאת (מה שהיה על בסיס שבועי לפחות) אני מרגיש בטון הדיבור שאני מפריע (גם אם לא בטון, הרי שהם לא רוצים לצאת או לעשות שום דבר אחר אף פעם). יכול להיות שזה מושפע מזה שאני עדיין רווק ולא בעל משפחה, אין לי מושג.
אז כן, נורא כואב לי שהפסקתי להתקשר אליהם, אבל אני מבין רמזים.
забавнo
Блеск.
מאוד מאוד מוכר. קרה גם לי.
ובלידה של הילד השני – התנדפו גם אלו שלא התנדפו בילד הראשון.
וזה לא היה קשור לצרות כאלו או אחרות (כי לא תיקשרתי החוצה את הצרות והקושי).
אני מקווה שעם הזמן המצב אצלך ישתפר.