פוסט בלי קוד ובלי פואנטה
כן, אני עדיין מובטלת. כיווון שכך אין לי למעשה זמן לנשום בכלל… מאידך אני מתעקשת לבלות את שעות אחה"צ עם הילדה, כך שיש לי עוד פחות זמן לנשןם בכל שעה אחרת.
מי שתהה בעניין – המיתון בהייי-טק נמשך, אבל המצב אכן משתפר. אני לעומת זאת מסרבת להתפשר על משרות ועל כן מתקשה במציאת עבודה.
******************************************
יש במובטלות הזו משהו מעניין, בין השאר למדתי כמה זמן לוקח לגופים ממשלתיים לעשות דברים. אני מתראייינת למשרה מעניינת בגוף ממשלתי כבר חודש וחצי, כיוון שהתחלנו בתחילת יוני, קיוויתי שתחילת יולי אתחיל לעבוד. עד כה היו שני ראיונות עבודה ויום מבחנים. את כולם עברתי בהצלחה. הם קיבלו אישור עקרוני מהבטחון (אני עוד צריכה לעבור תחקיר). הם קיבלו אישור עקרוני מכ"א, עכשיו מחכים למספרים מהכ"א הכללי בשביל להציע לי ולקוות שאני לא אזדעזע.
אגב – בשני ראיונות העבודה שם, שאלו אותי אייך אני מתכוונת להסתדר עם הילדה והשעות. אני תוהה האם היו שואלים זאת אם הייתי גבר… לא, אני לא מתכוונת לתבוע.
******************************************
בינתיים, אני עושה עבודות פרילנס שונות ומרחיבה את הידע שלי בוורדפרס. גיליתי כל מיני תוספים ממש מגניבים ואני פוגשת לא מעט אנשים עם רעיונות מעניינים. סוף סוף הבנתי מאיפה מגיעים כל האנשים האלו לבתי קפה בת"א באמצע היום – חראם להם על הכסף של המזגן. 3 שעות מזגן בבית קפה גם מאווררות אותך וגם עולות 10 ש"ח – עלות כוס קפה.
******************************************
מה עוד ? זוכרים את הפוסט האחרון על רשיון להורות ? אז הכתבה אתמול על האם שהרעיבה את הבן שלה גרמה לי שוב למחשבות מורבידיות בכיוון… נראה לי שבאופן כללי מרגע שנעשיתי אם, נעשיתי פחות סבלנית לגבי הזנחה פושעת של ילדים (לא שקודם הייתי סבלנית במיוחד). הם כל-כך חסרי ישע, וכל כך אוהבים ומעריצים את ההורים שלהם – שזה באמת בלתי נתפס בעיני.
******************************************
ביום ההולדת שלי (5.5) היו כמה וכמה אנשים שלא טרחו להתקשר או לומר מזל טוב. מתוכם, כתבתי מכתב לחברה (לשעבר) אחת, לא חשבתי שתקרא אותו. היא דווקא קראה. בעקבות הקריאה היא אפילו יצרה איתי קשר, לא יצא מזה כלום (וחבל). אתמול התקשרה אלי חברה (לשעבר) אחרת…
בפעם האחרונה ששמעתי מהחברה הזו היא היתה בקשר יחסית חדש, אני קצת רדפתי אחריה והיא לא חזרה אלי, אני הייתי לקראת סוף ההריון וקצת אחרי יום ההולדת (איפשהו סוף מאי שנה שעברה).
הבחורה התקשרה שלשום כי הציעו לה פרוייקט תוכנה והיא צריכה מישהו שינהל אותה. היא טוענת שזה היה התירוץ ושהיא מתגעגעת. היא גם טוענת שגם היא (כמו הראשונה) נכנסה למעגל של "לא נעים לי".
היייתה שיחה של 5-10 דקות, אני שאלתי על הפרויייקט, שאלתי מה שלומה ואיך החייים שלה. היא שאלה אם מצאתי עבודה, התנצלה קצת (ממש קצת) ודיברה הרבה על הפרוייקט.היא אפילו טענה שהיא קוראת פה (מי יודע…)
מה שהיא לא שאלה, היו דווקא השאלות הבסיסיות.
"מה שלומך?", "איפה אתן גרות היום ?", "איך קוראים לילדה?", "בת כמה היא?"
שאלות טריוויאליות, שאלות שאנשים שלא קרובים אלי במיוחד שואלים, שאלות שהייתי מצפה מחברה (שלא רוצה להיות לשעבר) לשאול.
לא, לא ברור לי שאני רוצה את הפרוייקט. זה כסף טוב, אבל כפי שאחד ממכרי אומר – את והאידיולוגיות שלך…
אמרתי מראש שאין פואנטה.
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !
אולי דווקא בגלל שאין פואנטה קל להתחבר לתכנים. אהבתי את הפשטות שבעדכון. בהצלחה בחיפוש העבודה. גם לי יצא למצוא את עצמי במיונים ארוכים מאוד למשרד ממשלתי ולצערי בשלבים האחרונים מאוד (לאחר יותר מחודשיים) הוקפאה המשרה
כמובן לפני הכל, אני הרי לא באמת יודע מה המצב בניכן וזה בטח הרבה יותר מורכב ממה שהצגתי את זה פה ולכן אני מתנצל אם מה שכתבתי לא רלוונטי, זה ת'כלס קצת כמו לחשוב בקול אחרי שקראתי מה שכתבת, מקווה שלא תכעסי… טוב.. אז ככה:
אחרי שחברים מתרחקים לפעמים לחבר המרוחק קשה לשאול שאלות שהן לא טריוויאליות לפני שהוא מתקרב בחזרה
הרצון להתקרב לא בהכרח יוצר תחושת קירבה ונוחות ואינטואטיביות (שכן ישנן כשיש קירבה) לשאול שאלות שהם לא טריוויאליות
אפשר כמובן להתווכח על זה בסגנון הביצה והתרנגולת ומה בא קודם השאלות הלא טריוויאליות או הקירבה אבל התשובה היא, לדעתי, זה אופי, מי שמרגיש שהוא נכנס למעגל ה"לא נעים לי' הגיוני שגם לא בקלות יחזור לדבר איתך חופשי אחרי שסוף סוף הגיע שיחת הטלפון
חוץ מזה, כדי לשאול שאלות שהם לא טריוויאליות היא צריכה לדעת דברים עליך ועל הסובב אותך שקשה לדעת למי שלא היה זמן רב בקרבתך, קשה להתעניין ולהעלות שאלות על דברים שאתה לא יודע עליהם..
cut her some slack
תמיד בפגישות מחזור של חברים מהתיכון שלא ראיתי שנים, גם את אותם אנשים שלא הפסקתי להרגיש קרוב אליהם קשה בתחילת המפגש שלא לשאול שאלות טריוויאליות, מהסיבה הפשוטה שאני לא יודע עליהם מספיק עכשיו כדי להתעניין עליהם באותם דברים לא טריוויאליים..
כנראה שלא הבנת אותי…
הבעיה הייתה שהיא *לא* שאלה את אותן שאלות טריביאליות.
אין לה מושג איך קוראים לילדה שלי, או בת כמה היא, או מה שלומי.
היא לא שאלה…
חבר שמתרחק, השאלות הללו, הפשוטות, היומיומיות – הן הדרך שלו להתקרב מחדש.
כמובן שכל זה גרם לי לחוש שהיא התקשרה רק בגלל אותו פרוייקט, אבל נו – זה מה יש.
אהה!…אוי..say no more..
זה הסוג הכי מעצבן..קרה לי גם כבר כל כך הרבה פעמים שאני לא רוצה לזכור
כל מיני חברים קרובים לשעבר שלא טורחים לשמור על קשר או אפילו להעמיד פנים ולהגיב לפניות חוזרות ונישנות שלי אליהם
אבל פתאום אחרי שנים של חוסר תגובה מצידם הם כביכול יוצרים קשר ומראים עניין בצורה כל כך לא משכנעת שמייד אחריה מתגלה שהם פשוט צריכים אותך למשהו..
בקיצור שכחי מכל מה שרשמתי, אכן לא רלוונטי…
אכן מוכר, ואני חוטא לא מעט בנתק מעומס, ובכלל העובדה שבשנים האחרונות התרחבו והשתנו לי כל כך המעגלים שאין אף פעם מנוס מזה שהמון אנשים יעלבו, וזה מפריע לי, ואני בסוף אפילו מגיע למצבים דפוקים של לא להתקשר מרוב הלא-נעים על זה שלא התקשרתי שנים. פיכס
אני מזדהה איתך בנושא של חוסר פנאי בגלל האבטלה, אבל נשמע שאת מצליחה לחלטר לא רע, אני אפילו את זה לא מוצא, כידוע לך, ובמקום זה אני לומד המון, כותב יותר מדי (זה לא רק כואב בידיים, אנשים אומרים לי שאני כותב שטויות אבל לא אומרים לי מה, אז אני אפילו לא מקבל פידבק וסתם הורס את הבריאות)
בקיצור, אני חושד שהכל יסתדר אם פשוט יעלימו את עולם ההייטק. יהיו פתאום הרבה יותר משרות למלא, אנשים ירדו מלהרוויח כסף מלופט-גשעפט, הכלכלה תתיצב, תחזור השפיות ואפשר יהיה למצוא זמן לראות חברים
חנית, באיזה בתי-קפה בת"א יש בלוגרים? אני מעוניין להצטרף למועדון!
תלוי איפה אני\ליאת\שרון\עוד כמה יושבות (כ"א לחוד או בכל צירוף שהוא) באותו היום (אם בכלל)