לבד

(קודם כל, תענוג היה לפגוש אותך במושי)

אני תמיד אמרתי שלי אין הרבה חברים אבל על לא הייתי מוותר על אף אחד מהם. נראה לי שזה הכי טוב שיכול להיות, ונשמע שככה זה גם אצלך.

הכי טוב.

אאוצ’!..
צובט לי בלב ונפלה לי הלסת..
כבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שקראתי ברשת משהו כנה כל כך, אמיתי ישיר ופשוט כל כך שהרעיד בי משהו מבפנים כמו מה שכתבת כאן..
אולי גם כי זה מרגיש לי כל כך כל כך מוכר על עצמי הזוגיות שלי והמעט מאוד חברים שלי והזיכרונות המתוקים מרירים מתקופת הילדות
פשוט הזדהתי עם כל מילה..

כך או כך, בן אם זה בגלל אופי מופנם או חינוך שנכנס בנו מהבית אולי בישנות אולי גם קצת עליונות אינטלקטואלית ואולי לא שגורמת לאנשים מסוימים כמונו להתקשות ביצירת קבוצה גדולה של חברים קרובים..אני לא חושב שאנחנו צריכים להתנצל בפני אף אחד על זה
זה נכון, צריך להתאמץ ולהשתדל ולפעול כדי לשנות את המצב אם מרגישים בכך צורך ולא לבכות עליו, אבל אסור להתנצל
אה..אני יודע שאת לא מתנצלת..סתם בהיסח הדעת חשבתי לעצמי בקול..

אחחחח, גם אני הייתי מהלא מקובלים, ומאוד אהבו להזכיר לי את זה.
היסודי היה מזעזע.
ואז התחילה החטיבה ועולם חדש נפתח בפניי, ואז התיכון הגיע והשנים המוזרות הפכו למוזרות עוד יותר.

אני עדיין יכולה להרגיש אאוטסיידרית כשיש סביבי חברים, ואני יכולה בשניות לחזור להיות ה- weirdo ההיא, בעיקר כי אני מכירה את המקום הזה כל כך טוב, שזה הכי קל.

אין לי בעיה עם זה שאין לי המון חברות וחברים, מעולם לא האמנתי שצריך המון, ולמען האמת- המון חברים נשמע כמו המון עבודה!
אבל אני מאמינה שצריך שיהיו סביבנו את האנשים שאנחנו הכי סומכים עליהם בעולם.
לי יש את בעלי שהוא החבר הכי טוב שלי, יש לי משפחה שאני יכולה לסמוך עליה ביותר, ואולי עוד 3-4 אנשים שאני יודעת שאוכל לפנות אליהם ולא לקבל דלת נטרקת לפנים.

אבל כילדים, כן, אתה לא מבין מה אתה עושה לא בסדר כשאתה פשוט אתה. לפחות כך זה היה לי.
אני מתה מפחד שאותו הדבר יעבור על הילד שלי, שחר, אני מקווה שאדע להתמודד עם זה בצורה תועיל לשחר….