892 - אני כבר באמת דואגת
מאת חנית כהן | נשלח 2.03.2008 | נושאים כללי
במהלך שנה וחצי האחרונות כתבתי כאן מספר פעמים על צנזורה, הומופוביה והקשר ביניהן, החלק העצוב באמת הוא שגם אם חשבתי שאני מבינה לאן הדברים הולכים - לחלוטין לא הבנתי את הקצב בו הם מתקדמים.
כשכתבתי לפני קצת יותר מחצי שנה על 892, עוד קיוויתי שהוא ייבלע וייעלם. שכל נבואות הזעם שלי מקורן בפראנויה.
אז זהו שלא.
מה שהכי חשוב להבין (גם הפעם) זה שבמהלך השנה האחרונה אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה במדינת ישראל.
- אותה המדינה שמשלמת 7 מליון שקלים לנשיא שהואשם בהטרדות מיניות.
- אותה המדינה שמוכנה להאשים אותו רק בהטרדה מינית ולא באונס.
- המדינה שחיה עד דגל השואה והגטאות - ומשחזרת את ההסטוריה רק מהכיוון המדכא.
- מדינה בה מי שמשלם את המחיר הוא תמיד הש”ג - כי רוה”מ לא יתפטר
- מדינה בה פליטים הם אנשים שזורקים סתם ככה לרחוב, בתקווה שמישהו יטפל בהם
החלק העצוב הוא שזו עדיין המדינה שלי, כי נולדתי כאן, כי אני חיה כאן וכי המשפחה והחברים שלי כאן, גם אם נעזוב למדינה אחרת - חשוב לי מה שקורה כאן.
וכמו שזו המדינה שלי, זו גם המדינה שלכם (אני מקווה).
במדינה בה אנו חיים היום החקיקה והחשיבה הולכת לכיוון ברור של הגבלת חופש הפרט:
זה מתחיל בחוקים למניעת הפגנות ומצעדים, ממשיך בחוקים למניעת עישון ועובר משם לחוקים שונים להגנה על ילדינו (למשל החוק נגד פרסומות ג’אנק פוד בשעות צפיית שיא).
במדינת ישראל של המאה ה-21 החליטו בכנסת שלא ניתן לסמוך על האזרחים. אנחנו לא כשירים לשמור על בריאותינו (ולכן חשוב לכתוב לנו אזהרות על חפיסות סיגריות), אנחנו לא מסוגלים להבחין בין ראוי ולא ראוי (אז אולי כדאי שיגבילו לנו את חופש ההתארגנות וההפגנה), אבל הכי חשוב - אנחנו לא כשירים להיות הורים.
כיוון שהמדינה מסיבות דתיות ודמוגרפיות בחרה לעודד ילודה, היא כמובן לא תוציא תעודות “הורה כשיר” או תגביל את הילודה. היא פשוט תחנך את ילדינו במקומנו.
המדינה תדאג שהילדים לא יראו פרסומות לג’נק פוד, לא יאכלו בוטנים מתחת לגיל 4 ולא חס וחלילה ייחשפו לאסון הגדול הקרוי אינטרנט.
הורים כשירים מודעים לסכנות הצפויות לילדיהם כל יום בכל פינה, החל מתאונות ביתיות, דרך חומר לימודים כזה ואחר וכלה באמצעי התקשורת השונים. הורים כשירים דואגים לחנך את ילדיהם בהתאם ולנטר את החומרים בהם הם צופים (למשל למקם את המחשב באמצע הסלון).
הורים כשירים לא צריכים את המדינה שתפקח עליהם.
מאידך אם כבר באה המדינה להגן עלינו מאזלת היד ההורית, אולי שיתקינו מצלמות בבתים ויגלו הזנחה הורית, התעללויות שונות ואף יחסים בעייתיים בין בני זוג ?
כי בעצם אין הבדל - אלו רק מדרגות שונות באותו הסולם.
נהניתם מהפוסט ? כדאי להרשם לעדכוני RSS ולקבל הכל ישירות.
שמי חנית כהן, אני בת 32 ואשת מחשבים משנת 93.
זה הזמן לאחד את כל בעלי ההשפעה באינטרנט, בעלי הבלוגים הגדולים והאתרים המבוקשים.
המדינה מזמן הפסיקה לדאוג לנו, הגיע זמן שאנחנו נתחיל.
אני חושבת שזה מה שאנחנו מנסים לעשות כרגע.
הרבה בלוגים עוסקים בחוק הזה (כולל הבלוג שלי), צריך לרכז את כולם בדרך כלשהי ולא דרך עצומה מטומטמת בתפוז.
יש רעיונות?
עידן, יש כבר ריכוז כאן.
חנית,
רעש ציבורי לא ישפיע על ההצלחה של הצעת החוק. פניות ישירות של חברי מרכז אל חברי-הכנסת שלהם, זה מה שישפיע.
הסיבה העיקרית שחלק גדול מהציבור יכול לאהוב חוק שכזה, היא חוסר האונים שמבוגרים רבים מרגישים כשהדברים נוגעים לאינטרנט. הרי אם הם רוצים להתקין תוכנה לסינון תוכן, הם צריכים לבקש מהילד שלהם שיעשה את זה בשבילם. ועד כמה הם יכולים לסמוך על חתול מורעב, שלא יאכל מהשמנת?
בכל מקרה, שיהיה בהצלחה. מבחינתי זה חוק גרוע, בעיקר כי זה חוק שמחזק את התחושה הלא-מוצדקת של הורים רבים, ש”אני לא צריך לדאוג לילדים שלי. מישהו אחר כבר יעשה את זה”. זו דרך גרועה מאוד להסתכל על האנשים הקטנים שההורים החליטו להביא לעולם, כמו איזו מטלה קשה שצריך להעביר אל מישהו אחר.
דותן
הערה לגבי ה- OpenID: אני “נאלץ” שלא לשים קישור אל האתר שלי, פשוט כי ה- OpenID שעובד באתרים אחרים, מעביר אותי אל עמוד כניסה לאתר שלך, בגלל שהאימות לא הצליח. למזלי, כשראיתי שיש OpenID באתר העתקתי את התגובה כדי להיות מוכן למצב כזה, שאכן הגיע…
לידיעתך.
אנחנו מפספסים פה משהו.
הבאזז שמייצרים הבלוגרים בארץ בדר”כ מתקבל רק בקהילה הסגורה.
הבלוגרים הם היחידים שקוראים בלוגים אחרים ומגיבים אחד לשני. רוב המסרים לא “יוצאים החוצה”.
גם אם יכתבו עוד אלפי פוסטים בנושא זה עדיין לא יגיע לתודעה של אבי מראשון ושל אלונה מנתניה.
“המדינה שחיה עד דגל השואה והגטאות - ומשחזרת את ההסטוריה רק מהכיוון המדכא” - לא צריך להסחף, בסדר חנית ?
הממ, אולי לא כדאי לך לכרוך את ענייני חוק 892 בענייני החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים או החוק נגד פרסומות ג’אנק פוד בשעות צפיית שיא. אני מתנגד מאד לחוק 892 אבל מסכים עם שני החוקים האחרים שהזכרתי, ומסיבות שלטעמי הן טובות מאד:
חוק 892 גורם לפגיעה אנושה בחופש ההיחשפות למידע. זה הצד השני של חופש הדיבור: חוק 892 לא ממש אוסר על חופש הדיבור, אבל מונע מאנשים להיחשף לדברים הנאמרים.
מצד שני, פרסומות ג’אנק פוד בטלויזיה הן אמצעי של התאגידים לגרום לאנשים לצרוך מזון שרע בשבילם, בעזרת שיטות פירסום מפוקפקות ומניפולטיביות. לחשוף בגירים לפרסומות מניפולטיבות זה כבר גבולי בעיני, אבל בשם חופש העיסוק זה מידתי לאפשר פרסומות גאלה. אבל בעיני זה רעיון טוב למנוע מילדים להיחשף לפרסומות כאלה.
בנוגע לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים — מעשנים ממילא לא צריכים לכפות את העשן שלהם על אחרים. החוק רק מצהיר על זה כעל נורמה שתיאכף. זה דומה לחוק שאסור לצפור אלא אם מדובר במצב מסוכן.
[...] המציאות בפנים וההצעה המשוקצת עברה קריאה ראשונה וכולם קפצו על הרגליים. אני מסכימה לגמרי עם הגלוב - הפאשלה היא שלנו. שלנו כעם, [...]
השארת תגובה