נפקדות זמנית
מאת חנית כהן | נשלח 27.11.2006 | נושאים כללי
סבא שלי הרגיש כמו מלך בעולם הזה, הוא גם התנהג ככה - היה שולט בעולם, אפילו מהמיטה בבית חולים.
היה מגיע למקומות וגורם לאנשים לעשות עבורו דברים, כי הוא האמין שמגיע לו, כי הם אהבו אותו - מהשילוב בין השניים.
הוא היה מדבר בניגונים, תמיד היה מוסיף מנגינות למשפטים, כי ככה היה לו יותר נעים ונחמד.
תמיד חייך, וצחק, ושמח - עד לחודש האחרון.
כל כך מוזר להתאבל על אדם שחיכיתי למותו, שידעתי שזה אמור לקרות כל רגע, שידעתי שעדיף מותו מחייו.
כל כך שונה וקשה לשמוח ולכאוב בו זמנית.
לבכות ולדעת שיותר טוב ככה.
וקשה אפילו יותר, להרגיש את כל זה ביחד עם הניכור, ביחד עם הידע שאני חלק מהמשפחה, אבל גם לא. שאני שם וכואבת ואבלה ורצויה, אבל רק אם אהיה “נורמטיבית”, רק אם אשאיר חלקים מעצמי רחוק, רק אם לא אהיה *לסבית*.
מותר לי להתאבל, אבל לבד.
מותר לי לכאוב, אבל אסור לי להיות אמיתית.
ויש רגעים בהם לא ברור לי איזה מהשניים יותר קשה לי.
סבא שלי, עכשיו כבר מת, ולפני כן אסור היה לספר לו - כי מי יודע מה יקרה. אבל בעצם, אני חושבת שידע, שידע לא לשאול, שידע לא לדבר ליד סבתא, שידע שאני בסדר.
הוא ידע שטוב לי ואני מאושרת, הוא הפסיק לשאול אותי מתישהו, פשוט כי ידע
איש טוב,נחמד ואוהב חיים, נפטר אתמול אחה”צ.
ההלוויה היום ב 15:30, ואח”כ שבעה.
יהיה זכרו ברוך.
לא יודעת כמה אהיה כאן בשבוע הקרוב…
נהניתם מהפוסט ? כדאי להרשם לעדכוני RSS ולקבל הכל ישירות.
שמי חנית כהן, אני בת 32 ואשת מחשבים משנת 93.
יקירתי, שולחת לך את כל התנחומים שבעולם.
ותהיי פה או לא תהיי פה - תעשי רק מה שמרגיש לך נכון.
כל השאר ממילא לא משנה.
-חיבוק-
תנחומיי.
אני מצטערת.. התחושה לגבי סבא או סבתא שנפטרים תמיד מעורבות במיוחד אם היה קשה לקראת הסוף.
שיהיה רק טוב.
אני משתתף בצערך.
הרבה אהבה וחיבוקים, יקירתי. שלא תדעי עוד צער.
ניחומיי וחיבוק…
חיבוק בלי מילים.
יקירתי.
תנחומיי.
שלא תדעי עוד צער.
אין דבר נכון שאפשר להגיד במצבים כאלה חוץ מלנחם, לקוות לטוב, לחבק, ולהראות איכפתיות.
ואני חושב שלכולנו איכפת, שלכל הקוראים שלך.
ואני חושב שאני מדבר בשם כולם שאני אומר שכל דבר שתצטרכי, כל דבר שתרצי, אוזן קשבת, או כל דבר אחר - אפילו אם זה באמצע הלילה - אנחנו פה בשבילך, כי את חשובה לנו!
-חיבוק-
דביר.
אני משתתפת בצערך.
צר לי מאוד מאוד לשמוע.
השתתפותי הכנה גם בקושי הזה וגם בזה.
החזרת אותי למותו של אבא של אמי. וואיי זה היה מזמן.
זיוה
השארת תגובה