מחשבות לא נעימות
מאת חנית כהן | נשלח 10.01.2007 | נושאים כללי
לא יודעת מי שם החליט לנהל את החיים שלי בשנה האחרונה, אבל מי שזה לא יהיה כנראה מעניש אותי על כל 30 השנים שלפניה והוא קטנוני.
גם אתמול הייתי בלוויה.
בת זוג של חברה מתה ממחלת הסרטן, כולה ילדה בת 26.
כל הרגשות היו מעורבים, אם כשסבא שלי נפטר כבר שמחתי בשבילו שהוא מפסיק לסבול, פה העסק הרבה יותר מורכב.
הרי מי יכול לשמוח על מותה של ילדה בת 26 ?
ואני שבכלל מגיעה “מצד הכלה” עוד כאבתי בעיקר את הזוגיות שהייתה ונגדעה.
זה אוטומטית העביר אותי להבנה שאני ממש שמחה לא להיות במקומה.
אני ממש שמחה שאשתי מעצבנת אותי לפעמים, כועסת עליי לפעמים אבל בעיקר - נושמת וחיה.
לא ברור לי איך ממשיכים פה, ואיך חוזרים מתישהו לחיות אחרי סיפור כזה, לא ברור לי איך סבתא שלי מצליחה לחיות בלי סבא - ולה יצא לבלות איתו לא מעט שנים, עוד פחות ברור לי איך אפשר אחרי שנתיים וחצי של אהבה פשוט להרים את החיים שלך בחזרה.
לא יודעת אפילו מה לומר מרוב שנגמרו לי המילים…
נהניתם מהפוסט ? כדאי להרשם לעדכוני RSS ולקבל הכל ישירות.
שמי חנית כהן, אני בת 32 ואשת מחשבים משנת 93.
הרגשה מחורבנת. אני מכיר את זה קצת, אם כי מההיבט המשפחתי (ולא הזוגי). קרובת משפחה שלי נפטרה מסרטן בגיל 17 בלבד. היא נאבקה כמו לביאה, תמיד עם חיוך ענק על הפנים, ותוך כדי כך גם פיסלה, ציירה, כתבה ועשתה הכול כדי לא לשעבד את הנשמה למחלה האיומה הזאת.
חוזרים לחיות כי אין ברירה אחרת. כי גם כשמישהו אהוב מת המנגנון שלנו שרוצה לחיות ממשיך לתפקד ודוחף אותנו הלאה. אם לא בשביל אחרים, לפחות בשבילנו.
על זה אמרו חכמים לפני, שכשאין מה לומר, לפחות נראה נוכחות.
רק חיבוקים…. והרבה מהם.
תנחומי.
מההיכרות המועטה שלי איתך, לא נראה לי שבשלושים שנותיך אפילו התקרבת לעשות משהו שבעטיו מגיעה לך תקופה כל כך קשה.
בכלל, למרבה הצער, זה לא עובד ככה, כל העניין של שכר ועונש. אולי זו הסיבה שדתות מסוימות מבטיחות שכר ועונש בעולם הבא - מתוך הוודאות שכאן למטה זה לא יקרה.
די מתסכל שזה ככה, יש להודות.
ועצוב. מאוד עצוב.
}{
השארת תגובה