מישהי עיצבנה אותי מאד במהלך סוף השבוע האחרון (אל דאגה, לא הזוגה).
אבל ממש.
זה עדיין לא יוצא לי מהראש, וכל פעם שאני מספרת על זה למישהו – אני מתעצבנת, כועסת ונעלבת מחדש.
מארג' אמרה שאני קצת מנפחת את העסק, וצריך להתחשב בנסיבות.
ע' אמרה שאני צודקת והיא בכלל לא מבינה למה לקח לי כמה שלקח לי לכעוס, היא הייתה כועסת הרבה יותר מוקדם.
מכל העסק בעצם מטרידה אותי כמות הכעס שלי, אני לא נוטה לכעוס על אנשים, ואני בדרך כלל אדם נח לבריות, והנה אני כועסת ויורקת אש.
עוברת בי התהייה האם זה קשור לשיחה שניהלתי ברביעי שעבר, בה הועלתה האפשרות שאולי אני חוסמת דברים ולא מרשה לעצמי להרגיש, ובעקבותיה החלטתי להשתדל שלא לחסום. בצורה לא מפתיעה זה עבד – כבר ראיתי איך הבנה של תהליכים פשוט גורמת לכך שאוכל להתחיל להשתחרר מהדפוסים שלי.
עוצמת הרגשות מבלבלת אותי, אני לא יודעת להתמודד עם עצמי מרגישה בעוצמות כאלו ולא משנה מה.
מרגישה מספיק חזק כדי להכריז שמישהי היא אוויר מבחינתי, שאני לא הולכת להתכוונן אליה יותר – בנתינה, באהבה או בכל צורה אחרת.
יש משהו מאד מפחיד בלגלות בעצמך צדדים שלא פגשת, משהו מטריד.
הפחד מפני לגלות את המפלצת ירוקת העין שהצלחת להסתיר מאחורי הוורוד עם הנצנצים.
אני בעיקר מנסה כרגע להכיל, להבין שגם זה מותר שלא לומר רצוי.
שהמפלצת שלי היא לא כזו גדולה וכבר פגשתי גדולות ומפחידות ממנה.
שגם לי ממש ממש מותר לכעוס.
שזה לא הופך אותי לאדם פחות טוב או פחות נחמד, רק ליותר אנושית.
לדעת שכשהכעס יירגע אני אחזור להיות אני – שקטה רגועה וללא כדור מכווץ בבטן.
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !
ברור שמותר לך לכעוס. כעס הוא רגש לגיטימי בלה בלה בלה
אבל בהחלט שהנסיבות מקלות. אנשים נוטים להגיב בצורות מוזרות ולאו דווקא רציונליות, כשהם עוברים דברים קשים בחיים.
זה לא אומר שאת לא צריכה לכעוס. זכותך לכעוס. רק שעדיף שלא תשפטי ותגזרי את דינה לנצח נצחים. לא תחת הנסיבות האלה.
דקר…
תכעסי… אל תחשבני
פשוט תוציאי את זה.
אף אחד לא יכול לשלוט על החשיבה האי רציונלית שלך(הרגש)
והדבר הכי גרוע שיש זה לשמור הכל בפנים, או לחילופין , להתחיל לחשבן איך לכעוס ומה להגיד
דברים אלו יוכלו לגרור אותך לכל מיני בעיות בעתיד
לא כבר עדיף שתוציאי הכל ? פשוט "תחרשי" (בשפת רחוב) על הנושא …
בסופו של דבר לאט לאט זה יתחיל לדהות בך ואז זה כבר לא יהיה כל כך חשוב .
זה הזמן לכעוס
זה טוב לשחרר קיטור, ועוד יותר טוב להשתחרר מהמסיכות.
יש אנשים שלא יזכו לעולם לעבור את זה, כמה עצוב.
רציתי לכתוב תגובה, אבל מישהו כבר עשה זאת טוב ממני :
וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. [וכן] אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור – אם היה פרנס – ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס. (הלכה סמוכה, הרמב"ם)
אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה4, ואמרו, שכל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, [ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו], ובעלי כעס אין חייהם חיים.
לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסין, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים, הן עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא).