מה אני יודעת לעשות ?
כל דבר שקשור לוורדפרס כל עוד אינו מצריך יכולות עיצוב.
דוגמאות ניתן לראות בתיק העבודות שלי או ברחבי הבלוג עצמו.
ניתן ליצור איתי קשר במיייל: webmaster@dakars.info
לפוסט של נולי עומר בנושא הומואים והומופוביה הגעתי בטעות. אני מודה, אני לא קוראת את נולי. למעשה אני לא קוראת כמעט בלוגים ברשימות – איכשהו יצא. הגעתי לפוסט הזה דרך הבלוג של טל איתן, אותו אני דווקא קוראת.
כשסיימתי לקרוא כבר הייתי מעט חמומת מח והתחלתי לחשוב על תגובות הולמות, למזלי טל ענה בצורה כל כך מוצלחת שבאמת לא הייתי צריכה להגיב גם.
ובכל זאת קשה לי עם רעיון מרכזי אחד של נולי:
פה, היום, אתם לא מיעוט נרדף שנלחם כדי לחיות באור ובאופן נאור בדרך בה הוא בוחר . אם יש משהו שאני כן גאה עליו בעיר המטונפת הזו שלנו זו הנאורות שיש כאן כלפי הקהילה ההומולסבית. ככה זה אמור להיות בכל מקום, בארץ והעולם.
אז לשם מה , נכון לעכשיו, כל הרוח והצלצולים ?
זוהי העדפתך המינית הלגיטימית בדיוק כמו ששלי לגיטימית. אני לא רוצה לשחרר קלישאה חבוטה אבל אין לי כל ברירה: מה שאתם עושים בחדר המיטות הוא עניינכם הפרטי . האישי. בדיוק כמו שאצלי זה עניין פרטי ואישי. אין לך כל צורך להחצין את היותך הומו כשם שאין לך כל צורך להסתיר את העובדה.
קל לומר שיש נאורות כלפי הקהילה ההומולסבית כשאת לא חלק ממנה. כשאת לא חווה את ההפליה, כשלא צועקים לך קריאות גנאי ברחוב וכשברור לך שאף אחד לא מחפש אותך בפינה.
כל החברים שלי “נאורים”, לאף אחד מהם אין בעיה איתנו, אבל בצורה לא מפתיעה זה נובע מכך שמי שכן היתה לו בעיה הרי כבר לא חבר שלי.
למדינה בה: “הומו” נחשב לקללה, כשרואים מישהי עם איפור ועקבים אז ברור שהיא לא לסבית, ומשפט דיי נפוץ בה הוא “כל כך יפה, חבל עליה” כשמגלים בטעות שמישהי היא לסבית – למדינה כזו לא ניתן לקרוא נאורה.
במדינת ישראל שנת 2007 יש אנשים שחוטפים מכות מאזרחים ומשוטרים כי הם הומואים . יש אנשים שלא יכולים להתחתן ולאמץ ילדים בשל סגנון החיים שלהם, נכון – יחסית לעולם מצבנו לא רע, אבל זו לא סיבה להפסיק ולהילחם על זכויותינו.
אני לא מצפה ממך להיות פוליטיקלי קורקט, אני רק מצפה שתביני שעם כל הכבוד, יש עוד שחושבים כמוך ובגללם אני לא יכולה להתחתן עם הזוגה (למשל), או להתנשק צרפתית ברחוב בלי חשש (מה שבכלל לא בטוח שהייתי רוצה, אבל לשם הדיון) או כל דבר דומה – שאת ואחרים דווקא יכולים.
מדינה נאורה היא מדינה בה שוויון זכויות מעוגן בחוק ונאכף, לא מדינה בה פוטרים תיקי “Gay bashing” על ימין ועל שמאל מחוסר עניין לציבור.
17:45 עדכון: לכל מי שלא הבין, וסתם כדי להבהיר הכותרת לא מרמזת לכך שאני חושבת שנולי הומופובית, איני מכירה אותה מספיק בכדי להביע דיעה. הכותרת התייחסה בעיקר לטענה אליה מתייחס גם הפוסט לגבי הסובלנות הישראלית.
כמו כן, חשוב מאד לטעמי לקרוא את התגובות לפוסט בהן הובעו דעות (שלי ולא שלי) חשובות התורמות לדיון עצמו.
23:30 עדכון: תגובה שנולי כתבה לי בבלוג שלה. מביאה כאן כי לא ברור לי מי מכם טורח ללכת ולקרוא שם, והדיון ואמירותיו חשובים לי מכדי לוותר.
תודה על הקישור. קראתי. תראי. כתבתי מראש שאני מדברת רק על מקום אחד בו אני חיה- ת”א. בו אני רואה סביבי אנשים על העדפותיהם המיניות ורואה בת”א בלבד- מקום שמקבל זאת . דווקא בגלל זה, בשל הקבלה פה, ואני מדגישה פה, (וזה מה שהדהים אותי לקרוא אצלך באחד הטוקבקים, שסילף את דברי ואמר דברים שמעולם לא אמרתי- שארץ ישראל הינו מקום נאור מקבל וחם-חח מעולם לא אמרתי את זה. דיברתי על ת”א בלבד) דווקא מהמקום הזה- שבו כן ראיתי ואני רואה שאין אפליה לרעה, בו אני מכירה אישית כמה זוגות הומואים שאמצו ילדים וכן רואה נשים הולכות יד ביד- חשבתי לתומי שפה, הבלטת האג’נדה המינית בסגנון בוטה אינה הכרחית. בשום פנים ואופן אני לא אומרת את זה על מקומות אחרים בו העדפה מינית נחשבת למשהו רע או משוקץ. אין דבר פרימיטיבי וחשוך מזה בעיני.גזענות לכל דבר.
יצאו כאן נגדי בלפידים כאילו אני איזה מתנחלת הומופובית . זה די מקומם, בהתייחס לעובדה שלא הובנתי לעומק. קרי: קריאת הפוסט נעשתה בריפרוף . פרסמתי לא מעט רשימות בנוגע להתנהגות הישראלית על היבטיה השונים . על בהמיות, על פסבדו אומנות נפוחת פוזה, על תרבות הדיבור ומה לא.
מאז ומתמיד התייסתי לתופעות, בין אם במופע או בכתיבה..אני מבינה שבשל מטר התגובות יש כאן פצע גדול מאד שנגעתי בו ועוררתי כאב וצעקות. . אינני לוקחת את דברי בחזרה ( אני לא רואה את עצמי מתנשקת צרפתית כי זהו בעיני אקט אינטימי ואם הייתי רואה זוג מתנשק הטרו או לא, הייתי מרגישה אותו דבר) יחד עם זאת, אני מצטערת אם פגעתי והכאבתי. זו ממש לא הייתה כוונתי..
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !
שמי חנית כהן, אני בת 33 ואשת מחשבים משנת 93.
מחזק את ידייך, וגם את ידיו של טל איתן. בהתחלה ניסיתי להגיב גם אצל נולי עומר, אבל לא היה עם מי לדבר.
לא יעזור לעגן בחוק ולהפעיל מערכת אכיפה ואז להוציא עוד תקנות על מנת להקל על האכיפה וכ”ו (בדיוק כמו עם הורדת מוזיקה) רוצה לאמור:
מה שלא חלחל לתרבות של האנשים החיים סביבך – שום חוק לא יעזור לזה לקרות, ראי חוק השבת, חוקי האלכוהול בארה”ב, חוק החמץ ועוד.
הפתרון הוא בחינוך, כלומר בהסברה מתמשכת ויום יומית של אורח החיים של קהילתך. בעיקר להסביר שזה אורח חיים ולא תשמישי מיטה בלבד.
בהצלחה
[...] לה בפוסט משל עצמו (החופש שבלהיות אחר) וגם אחי דקר כתבה (הומופוביה? לא אצלינו !) אז גם [...]
מסכים. הממשלה שלנו, גם אם היתה רוצה “לשטח את שדה המשחק”, עדיין כבולה בעבותות קואליציה עם מניעים דתיים או לאומניים שזקוקה עדיין לשמרנות בכמה תחומים. זה לא יזוז מהר. למעשה אני מאמין שזה לא יזוז בכלל, כי בארץ אין סיכוי שתקום ממשלה חילונית באמת, כי זו לעולם לא תהיה מדינה חילונית, נקודה. אפשר לדון כאן על הגנות מפגיעה בקהילת הלהטב”ים (למדתי מילה היום) אבל רחוק היום שזכויות אמיתיות (אימוץ, חתונה) יעוגנו בחוק יסוד ולא רק בפסיקות קטנות פה ושם.
מצב רחוק מאידאלי, אבל זה מה יש. עוד אחת מאלפי סיבות לעבור למדינה אתאיסטית כמו שוודיה, חבל שאין אחת עם אקלים טיפה יותר דומה לשלנו
מצד שני, זה לא ריאלי לחלוטין לצפות ממסורות להשתנות בין לילה, שהורים יזרקו דעות קדומות ונבערות ויתחילו ללמד ילדים שאפשר גם אחרת. שדתיים יקבלו את המהפך בלב חפץ. שמפלגות יתכופפו ויקבלו חוקים אתאיסטיים ושיוויוניים לגמרי נגד רצון הבוחרים שלהם. במצב כזה חייבת הקהילה לדאוג לעצמה לשם טוב, לקונפורמיות עם חלק מהמוסכמות של החברה שמסביב כדי להנמיך את החומות, עד ליום שיהרסו החומות כליל. התנהגות מוחצנת וצבעונית קופצת לאנשים בעיניים, ובכלל זה אני לא אוהב את החשיבות העצמית של אקאדמאים מסויימים שמפגינים התנשאות בראיונות טלוויזיה, אני לא אוהב את האוחוצ’יות הקריקטורית שדוסקסה אצל נולי (אני מצטער, לא מדובר על דראג קווין על במה, מדובר באנשים שנפגשים ברחוב), אני לא אוהב את העברית הקלוקלת והתוקפנות אצל ישראלי “ערס” ממוצע מהסוג שמאיים עליך באגרוף כשאתה מבקש ממנו לא לתפוס שני מקומות חניה באוטו אחד. התנהגות מוחצנת היא לא בלתי חוקית אבל היא לא נעימה. היא בוודאי לא תורמת לאוטו פרט בחברה להשתלב יותר בקלות או להתקבל יותר בטבעיות. אני יודע שבשבילי למשל, הצדקנות האתאיסטית שלי פלטה אותי החוצה מכמה שיחות לא פעם ולא פעמיים.
אז מותר לה להביע את דעתה שזה מפריע לה, אתם יכולים לא להסכים איתה, אבל המרחק עד כדי התגובה של טל שממש מנסה לעשות לה זרובבלה, מוגזמת בעליל.
“אותו הפרט” ולא אוטו פרט, כמובן…
תודה
ניסיתי לשלוח לה טרקבק, לא כ”כ עבד לי
א. אני לא חושבת שהגענו ללעשות זרובבלה.
ב. אני חייבת להודות (מה שבעצם גם כתבתי בפוסט עצמו) שאני מחזקת את ידיו של טל, לעיתים יש מצבים בהם “אל תדון אדם וגו’”.
ההומופוביה שרירה וקיימת, מותר לנולי לא לאהוב הומואים שמדברים בצורה מסויימת כמו שמותר לי לא לאהוב שוביניסטים ומותר לאחר לא לאהוב שמאלנים.
אני אפילו לא מתייחסת לדברים שאמרו לה – כי דברים שהם לגופו של אדם מוקצים בעיני.
אבל נולי אינה האדם הראשון שהסביר לי שאין לי סיבה להאבק לשוויון זכויות, היא לא האדם הראשון שאמר שמדינת ישראל היא מקום נאור ומקבל וחם.
לאלו יש לי לומר שני דברים:
א. קיראו מה שכתבתי למעלה. כל עוד יש הומופוביה יש סיבה למאבק, וברגע שלא תהיה, כולנו נשמח להוריד את דגלי המאבק. ובהקשר הזה אמרו גם לפנינו “האישי הוא הפוליטי”
ב. מדינת ישראל אינה רק ת”א (שגם היא נגועה בהומופוביה) אלא גם בת-ים, ראשל”צ, חדרה וירושלים. בואו לא נשכח שמה שבת”א עוד מקובל לפעמים (זוג גברים ההולכים יד ביד) בערים כגון ירושלים יכול לזכות אותך באבן בקודקוד.
מה שממש יפה זה שיש לנו חברים דתיים מאוד, שאחיו של הבעל הוא הומו שחי בזוגיות ואימץ שני ילדים שחורים. לא רק שבמשפחה אף אחד לא ממצמץ, גם בחבר’ה זה היה דיבור משועשע לזמן קצר ואז כל העסק הפך לחלק מהשגרה.
וזה אומר שיש שינוי. בטח שהוא לא מספיק מהיר, בטח שצריך להמשיך להאבק לקבלה ושוויון זכויות, אבל התהליכים קורים, והדינוזאורים תמיד נכחדים בסוף.
חלילה וחס, לא אמרתי לרגע שצריך להפסיק להאבק, אבל אני אומר שצריך כנראה לשאוף אולי כהתחלה לפסיקות בימ”ש תקדימיות ולא לייחל לשינויים תחוקתים מהפכניים (הלואי).
לגבי האשליה ש”אם אצלי בחצר הכל טוב אז באמת הכל טוב” אני מסכים שהיא בעייתית. אני לא בקהילה ולא נמצא פיסית איפה שהקהילה, אז אני מפספס את המצבים העצובים שאת מתארת, ואכן אם לא הייתי קורא עליהם אצלך ואצל אחרים לא הייתי יודע עליהם.
ומכאן יוצר שאכן צריך להשקיע יותר בחינוך הציבור. חינוך לליברליות או לפחות לסובלנות. את זה צריכים הרבה מיעוטים בארץ ולא רק להטב”ים. למרצ היה פעם רעיון לתת תשובה לטנקי המצוות של חב”ד בצורת “טנק סובלנות” שיעבור ויסביר על מה שבאמת חשוב לחברה יציבה. אני לא יודע אם זה היה רק ככלי ניגוח בחב”ד או שהייתה כוונה אמיתית מאחורי זה, אבל אולי הגיעה השעה להחיות את הפרויקט, ולשלוח צוותי הסברה לסובלנות למרכזים חברתיים, בתי ספר וכמובן גם לבסיסים צבאיים, למה לא?
אנשי פריפריה או שכונות דתיות או כל קבוצה אחרת שצריכה ללמוד סובלנות שתפגש עם כזו “משלחת” ותיצור קשר אישי יכולה לעזור בשינוי דעת קהל, ובסוף אולי עוד נראה שינוי “GRASSROOTS” במערכות הבחירות שיבואו.
מה שבטוח, קידום קבלת הזר והשונה לקבוצת הרוב לא יכול לבוא בקלות עם צעקנות. לכן כתבתי כבר בעבר לגבי דעתי שעדיפה הפגנה שקטה על מצעד גאווה ועדיפה הסברה אישית על הקפצת איברים מוחצנת, בסופו של דבר זה ברור מה יתרום יותר לקבלה בפלגים החשוכים בחברה. גם טל בעצמו כותב שבתחילת התערותו בקהילה הוא גם לא אהב את הצעקנות הזו, ואם לו בתור חבר הקהילה לקח זמן לקבל את זה, מה הוא מצפה מאנשים מחוצה לה?
אז במקום לקבל את מה שנולי כותבת כפידבק אישי ודעת יחיד הוא רץ להכליל ולצעוק חמס ובעיקר להתקיף חזרה. אני חושב שדבר כזה הוא מנותק מהיגיון, תגובה מהבטן שלא עושה למסר שלו צדק, וחבל.
כל הסיפור הוא בכלל לא זכויות ההומואים כן או לא.
הנושא הוא הכבוד שאנשים רוחשים זה לזה בציבור. יש דברים שהצנעה יפה להם. התנהגות מוחצנת, וולגרית, פרובוקטיבית, רעשנית, צעקנית היא התנהגות מכוערת. נקודה. בכלל לא איכפת לי אם זה זוג הטרוסקסואלי של גבר ואשה, שתי נשים, שני גברים או שני חייזרים עם ביקיני.
נולי עומר רחוקה מלהיות הומופובית. והקריאה שלה היא לאיזשהו יחס של כבוד לסביבה (יחס הדדי, אגב, הסביבה אמורה לקבל בטבעיות שתי נשים או גברים כזוג לגיטימי לכל דבר).
יש נשים שחושבות שזה בסדר גמור לחלוץ שדיים ולהניק בפומבי, יש כאלה שעוצרים בצד הדרך להשתין באמצע הדרך המהירה, יש כאלה שצועקים לתוך הסלולארי שלהם בתוך בית קפה כאילו אין אנשים בעולם מלבדם. זה לא קשור כלל להומואים או הטרוסקסואלים. זה קשור למודעות לסביבה. להבנה איך צריך להתנהג בחברת אנשים.
זהו שפה אתה טועה.
(ואפרופו כבוד לציבור – בתיבה בטקסט מודגש ובחירת שם פרובוקטיבי אים הולכים אצלי יד ביד עם זה).
חלק ממה שנולי אמרה אכן מתייחס לכבוד הדדי, איני מתייחסת כאן לגופו של כותב ואיני טוענת באף צורה שנולי עומר הומופובית. כפי שכתבתי כבר באחת התגובות שלי כאן, אני לא מכירה אותה ועל כן איני יכולה לומר לכאן או לכאן.
אני מגיבה על טענה מאד ספציפית שלה בפוסט כי אני חושבת שהבעיה העיקרית היא שנולי אינה היחידה שחושבת שאנו חיים במדינה נאורה וסובלנית, ואם כך הוא אולי כדאי וצריך לתקן את המעוות.
גבר גבר שנותן בולד, כאן אתה נוגע למשהו שהוא התחום האפור. למרות שלא נעים בעין ואין מספיק תחנות התרעננות בכבישים הבין עירוניים שלנו, אני לא חושב שהשתנה בצד הכביש היא בעיה. היא אולי תרבות נמוכה שמביישת את העוסק ומביכה את הצופה ה”כפוי” שעובר על הכביש ליידו, אבל זה עדיין לא התנהגות פסולה בעיני. זה עניין של בריאות לפעמים (שלפוחית רגיזה וכו’).
לגבי נשים מייניקות אני גם לא יכול להסכים. זה לא פולש לי למרחב האווירי אז אין לי בעיה עם זה. אפילו בשולחן ליד בבית הקפה – זה לא מסריח לי את האוכל כמו סיגריה ולא מרעיש לי באוזן כמו תינוק שרעב ולא מאכילים אותו. לבריאות שיהיה לאותה אמא.
טלפונים בבית קפה או קולנוע זה כמובן פסול. אין ויכוח על הדוגמה הזו.
אנחנו באמת מדינה נאורה וסובלנית!
בעיקר יחסית לאיראן.
מתוך בועת שיינקין קל לחשוב שמיעוטים בארץ, כולל זה הלסבוהומי, אינם נרדפים.
אבל רוב העם היושב בציון הוא גזען (75%, זה היה בסקר האחרון?) והומופוב (סובלנות היא סובלנות היא סובלנות).
אני רק שאלה…
(-:
האם באמת לדבר כמו אוחצ’ה זה “העצמה” (כפי שטוען טל איתן)? את מי זה בדיוק “מעצים”?
יותר מזה: אם באמת רוצים לשבור את הפחד, הגזענות וההומופוביה – זו הדרך הכי גרועה לעשות את זה.
אישית, לא מפריע לי שכל אחד יעשה מה שבראש שלו – אבל לדעתי זה לא משרת בכלום את הקהילה.
ממש כמו שהרדיקליות הפמיניסטית לא משרתת את האינטרס הפמיניסטי.
ממש כמו שהחמאס לא יביא לשום תוצאות טובות לעם הפלשתינאי – כפי ששום תנועה רדיקלית באמת לא הצליחה. זה לא עובד ככה.
אם המטרה היא להביא לסובלנות ולקירוב ולצמצום הבערות והפחד – זאת לא הדרך.
אז באמת, טל ואחי דקר, תעשו מה שאתם רוצים ומבינים – אבל אם המטרה שלכם היא לא רק “להפגין” מוחצנות, תחתוני חוטיני בצהרי היום ודיבור נשי מתפנק ביצ’י, אם המטרה היא להיות קצת יותר מקרקס ובאמת לרכוש “העצמה” – אם המטרה שלכם היא לשפר את היחס לקהילה, לא תהיה ברירה אלא לשים את הדגש על מקומות אחרים לחלוטין.
הרעיון הוא: אנחנו בני אדם, אבל אנחנו מעדיפים את בני מיננו, ומגיע לנו שיתייחסו אלינו בכבוד.
הרעיון הוא לא אנחנו בני אדם שמחצינים את העדפת בני מיננו.
אוקיי, יש כאן שני דברים שונים.
מה אני עושה בזמני הפרטי לא רלוונטי מבחינתי כאן, אני עדיין אעלה על בריקדות כדי שכל מי שרוצה להיות אוחצ’ה – יוכל.
עכשיו לענין הקיצוניות – קל לומר “אם תהיו כמו כולם, אנחנו נקבל אתכם” ואז גם מאד קל לקבל “יחס שוויני”.
אבל זה לא יחס באמת שוויוני, זה יחס שמוכן לקבל אותי בתנאי שאני כמו כולם.
כלומר – מוכן לקבל אותי כאישה קרייריסטית אם אני עדין חושבת על ילדים, או אם אני מספיק כוחנית כדי להתמודד עם הגברים, או אם אני נשארת בנישה שלי, או …
אני לא מחפשת שוויון מותנה, שוויון מותנה אינו שוויון אמיתי. קב לת האחר מגיעה מתוך קבלת השונה ולא מתוך שינוי האחר וכאן בדיוק נעוץ ההבדל.
היא מגיעה מתוך ההבנה שלאחר יש צרכים שונים משלי ועל כן הפתרונות והחיים שלי לא תמיד מתאימים לו.
הרשומה נתקבלה בבלוגדיבייט
I found your entry interesting do I’ve added a Trackback to it on my weblog
לקחתי את הזמן לחשוב על דברייך בתגובה. קודם כל, תודה. נקודת המבט שלך מעניינתל.
שנית, אני חושב על עצמי (לא שאני כזה חשוב ומעניין, אבל בדקתי ביני לביני) ועל מה שאני חושב על “השונה” ו”האחר”.
לא ממש מפריע לי שגבר מדבר / מתלבש כמו נקבה – אבל לא ברורה לי ההחצנה המופגנת והמכוונת. אני לא ממש מבין איך משיגים בזה את המטרה האמיתית (שוויון וקבלה של “האחר”).
מצעד הגאווה נראה לי בעיקר מגוחך (אבל תמיד מופעי דראג נראו לי נלעגים ולא מצחיקים כלל), ואני לא יכול “להילחם על זכותו של אדם לערוך מופעי דראג בכל מקום שיחפוץ” – אבל אני כן יכול ורוצה להילחם על זכותו של כל אדם לזכות בזכויות שוות בחוק, בין אם הוא גיי ובין אם סטרייט.
האם הדיון הוא על הזכות להיות שווה, או על הזכות לצעוק את זה בקולי קולות באמצע הרחוב? זו השאלה. אני, אישית, גם לא סובל את הברסלבים שעוצרים את כל התנועה ויורדים לפזז לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים באמצע שינקין ביום שישי. זה לא חינני בעיני ואני לא מרגיש צורך להילחם על זכותם לעשות זאת.
טוב, הנקודה חודדה עד דק. אנחנו בעד השיוויון והמאבק, אנחנו לא מקבלים שחלק מהזכויות שעליהם הרוב הסובלני צריך לעזור ללהטבים להלחם עליהם כוללות התנהגות מעצבנת.
הסטראוטיפ האוחוצ’י הוא לא העצמה והוא לא ביטוי אישי, הוא קריקטורה של לעשות “דווקא” ולהדגיש שוני, לא מתוך צורך פסיכולוגי, חברתי, הורמונאלי או השד יודע מה. זו הוצאת אנרגיה שלרוב נדמה שמכוונת אך ורק ל”שופוני” חברתי וקצת “דווקא” להומופובים שעלולים להקלע למקום.
זה מזכיר לי סיפור שסיפר לי סבא על בחור דתי שהוא פגש בעיר העתיקה בי-ם, מסתובב בלבוש הליטאי הרגיל של חליפה שני חלקים והציציות של הטלית מתנופפות במופגן ברוח. הוא ניגש לבחור, אותו הוא מכיר מינקות, ושאל אותו מה הקטע של הציציות המתנפנפות בהתרסה, הרי הדור של אביו היה הולך עם הציציות מתחת לבגדים. “אני גאה להיות יהודי” הסביר הבחור. “נו, אבל מה יותר חשוב? לבישת טלית או מצוות ברית המילה?” – “ברור שברית המילה חשובה יותר” השיב הבחור, אז סבא אומר לו: “נו, אז למה אתה מסתובב בחוץ עם הציצית ולא עם המילה?”
אני מצטער. אם מיעוט מרגיש שאני (כחבר רוב בלתי סובלני) לא נותן לו יחס של בני אדם, אולי שינסה להתנהג כמו בני אדם ולא לנסות לחקות גרסא קיצונית של קריקטורות שלועגות לאנשים עם התנהגות קיצונית? זה בסדר על הבמה אבל לא בשיחה בין אנשים במסדרון. זה כמו לצפות ממני להתנהג בכבוד או שוויון נפש לפאנקיסט או גותי שבא כל יום לעבודה באיפור כבד או לחלופין אדם שמתנדנד כל היום במשרד שיכור מגראס או אלכוהול. יש פורים בשביל לברוח מהמציאות ויש יום יום את החיים האמיתיים. אני לא אומר שהם לא יכולים להיות כיפיים, אבל אם שמים כל הזמן דגש על הפארודיה, אי אפשר להתלונן כשאנשים רואים רק את הפארודיה וההצגה מול העיניים ומתעלמים כשאתה מנסה לומר להם שזה לא הדבר האמיתי שהם צריכים להתייחס. מה לעשות – כולם אנושיים ומראה חיצוני ורושם ראשוני קובעים לרוב המין האנושי יותר מהכל. עצוב ובלתי ניתן לשינוי. זה מה שהטבע בנה לנו לתוך הראש. קבוצה שרוצה לקבל הכרה צריכה לעבוד עם זה לטובתה ולא לרעתה.
קודם כל תודה לך על המשך הדיון, הוא באמת מרתק בעיני. והוציא אותי מהחור הקטן של הטכנולוגיה אליו דחקתי עצמי לאחרונה.
אתה מסתכל על ההתנהגות כמשיגה מטרה, אני מסתכלת עליה כעל צורך וכאן אנחנו שונים.
לי יש צורך להיות אני עצמי, אני בטוחה שגם לך.
האם אתה באמת רוצה לומר למישהו שהדרך בה נוח לו להתלבש או לדבר אינה מקובלת עליך – ואני אסייג, כל עוד אינו פוגע כך באחרים (ביצ’יות אינה מקובלת עליי, אבל כבר מזמן לא בכך עסקינן).
תאמר שמיניות מוחצנת אינה משיגה לדעתך את המטרה? איזו מטרה? האם לי לך ולאוחצ’ה אותן מטרות? האם יש לנו את היכולת לדעת מהן מטרותיו של האחר ?
אני חיה תחת עקרון קדוש של חיה ותן לחיות. אני לא מעירה לנערות בנות 16 שהולכות 3/4 ערומות, אני לא מעירה לנשים בלבוש מצועצע, אני לא מעירה לגברים שרואים להם את החריץ כשהם מתכופפים, או לאלו שעטוי פרוות כתפיים. לאדם יש את הזכות לבחור איך יראה בציבור.
אני חושבת שהדיון הפך להיות על עד כמה אנו יודעים להבין את מניעיו של האחר, ועד כמה אנחנו מסוגלים לקבל את השנוה מבלי להסתייג אוטומטית.
והברסלבים הם דוגמה לא רעה.
איכשהו
אני לא יודע אם התגובה אלי או אל בועז, אבל לחדד – שיתלבשו ויתנהגו כל אנשי העולם איך שבא להם, אבל אם בחרת התנהגות צעקנית, כך בחשבון שהיא מאפילה על הדברים שאולי חשובים לך יותר. אם אתה מחצין בכוח כאילו כל יום פורים, אל תצפה להבנה אוטומטית מהקהל שיש לך גם צדדים אחרים באישיות ורצונות מעבר למה שנתפס כמסכה.
אז אין לי בעיה עם כל התנהגות ולבוש שלא פוגע באחרים, אבל יש לי בעיה עם אנשים שמתפלאים שעוברים המסרים הלא נכונים ככה, או שהמסרים הנכונים לא נקלטים בכלל.
כל מה ש(לא) רציתם לדעת על הומוסקסואליות
הבלוגספירה -
אם אתה הולך כמו ברווז, משמיע קולות של ברווז – אבל טוען שההגדרה האמיתית שלך היא בעצם “נמר”, ולא ברווז – אל תתפלא שהעולם מתקשה לקבל את הרעיון הזה.
אין לי טיעון מובנה. אבל באופן אינסטינקטיבי, נדמה לי שהזכות להיות שווה, והזכות לצעוק את זה בקולי קולות באמצע הרחוב, הן אותו הדבר, בעצם.
נראה לי כמו האם-אמא של הטיעון המובנה
ניסוח יפה.
השאלה היא מה זה ‘התנהגות צעקנית’.
האם במדידה ‘אובייקטיבית’, של דציבלים נניח, נגלה שהאוחצ’ות מדברות בקול רם יותר מהממוצע? האם אין קבוצות שמדברות בקול רם יותר מהאוחצ’ות? או שמא ה’צעקניות’ שלהם היא ההתעקשות שלהן שלא להתנהג לפי הנורמות המגדריות (או ליתר דיוק, להתנהג הפוך מהנורמות המגדריות)?
אתה כל הזמן גולש לנקודה שחנית הצביעה עליה. דיבור אוחצ’י הוא ‘צעקני’ כי הוא שונה. ומותר להיות שונה.
ושאלת המסר היא שאלה אחרת. אוחצ’ות מדברות כמו שהן מדברות כדי ‘להעביר מסר’? או שמא כדי להצהיר על השתייכות? או פשוט כי ככה מקובל? בוא נמשיך – איזה מסר מעבירות פקאצות? ערסים? סטודנטים פלצנים ללימודי מגדר?
אם יש ‘מסר’ בחוסר המסר ההוא, הוא שאוחצ’ות זה עוד תת-תרבות ישראלית, לגיטימית בדיוק כמו כל תת-תרבות אחרת.
בפעם השלישית או הרביעית בת’רד, אולי אני לא מסביר את עצמי.
לאוחצ’ות ופקאצות וערסים יש את כל הלגיטימציה להתנהג איך שבא להם עם שפות הגוף, המניירות, הסלנג, האנפופים, הנפנופים והמבטים. אין לי בעיה עם זה.
הבעיה היחידה היא שהם מתפלאים שיש הרבה אנשים שמרוב מניירות אנשים לא רואים מעבר למסכה. זה הכל.
הנה השבוע קראתי ביקורת על תכנית תעודה שמלווה את נתן זהבי מלווה את הוריו בימיהם האחרונים והכותב היה פשוט המום מזה שיש זהבי לא צועק ומראה רגשות. אתה יכול להגיד שהוא מפגין טמטום וצרות מוח כשהוא לא יכול לדמיין את זהבי עם רגשות, אבל ברמה כזו או אחרת כל אדם חוטא באותה שטות.
אז בפעם האחרונה – שיתנהגו איך שבא להם, אבל שלא יתפלאו אם המסר שהם רוצים להעביר יוצא לא נכון או לא בכלל. לא כולם אינטיליגנטים כמו כותבי התגובות שכאן.
נדב,
בדיוק לזה התכוונתי ותודה על ההבהרה.
מה שהכי מפתיע אותי בדיון הזה הוא הגילוי שהוא צריך להתקיים.
הרי במידה מסויימת גם אני כמו נולי חשבתי שאין בעיה וכו’…
סליחה ?
אני לפחות לא הבנתי את הטיעון שלך פה. סליחה.
אני רוצה לצטט את רן בר יעקב
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=227739
“אני לא אומר לאף אחד לא להיות הומו. אפילו לא אומר לא להתנשק או להחזיק ידיים, לדבר בערבית או לקרוא עיתון בערבית. אני רק אומר – זו אינה חזות הכל.
בגרמניה (במובן הרחב) היו הרבה מאד יהודים: פרויד ואיינשטיין, קפקא ורתנאו ועוד ועוד. הם היו יהודים (הם לא הסתירו זאת ולא נתנו להם לשכוח את זה) אבל אנחנו זוכרים אותם לא בגלל יהדותם (לא רק) אלא בגלל פועלם. כמה פעמים קרא לך שקראת משהו או שמעת משהו ובדיעבד למדת שהיוצר הוא יהודי (או הומו)? ודאי הפטרת לעצמך: וואלה, מגניב. עוד פרט ביוגרפי, עוד רובד ביצירה אולי. אבל זהו. זה הכל.
האוח’צ’ה המוחצנת, בדיוק כמו בשארה רק מזיק לקהילה ממנה הוא בא (כמו שחרדי שהולך בהפגנתיות בצפירה מזיק לקהילה ממנה הוא בא, אגב). הם לא -לא-לא תורמים לשיווין זכויות הם מעצבנים פחד. הם מעוררים את הגזענים הקטנים והגדולים. פרופ’ עודי אבן הביא יותר כבוד והישגים לקהילה מכל האוח’צ’ות ביחד”…
כך כתב רן, ואני חותם על כל מלה שלו.
[...] הדיון התחיל בפוסט של נולי עומר, המשיך משם לטל איתן ולכאן, המשיך אצל טלי לטוביצקי (שגם כתבה מצויין לחלוטין) ואצל [...]
קורא כאן בקביעות ולא הגבתי מעולם. הרגשתי צורך עז להגיב עכשיו – תודה.