מדיי פעם יוצא לי להיתקל בכל מיני נשים שמעריכות את אורח החיים הלסבי שלי – או לפחות את האקסטרות שמגיעות עם הזוגיות.
אותן נשים נפעמות כשהן שומעות שאני משתדלת להביא הבייתה שוקולד פעם בשבועיים שלושה, שאני שמחה להכין לה קפה ושממש לא ברור מי מבשלת\עושה כלים\מורידה זבל בבית שלנו.

"הלוואי והייתי לסבית" הן אומרות, וכמובן לא מתכוונות לזה בכלל.
אני לעומתן דיי שמחה על מזלי, ועל חלוקת העבודה השוויונית למדיי וככה.
אני שמחה בזוגיות שלי ואף מאושרת מהיותי בזוגיות עם אישה (ולא רק עם האישה שלי, אלא בכלל). כל זה עד שמגיע לו מידי פעם PMS עצבני במיוחד שמזכיר לי את כל מגרעות הנשיות, הזוגיות הלסבית והחיים בכלל.

אין כמו PMS מוצלח כדי לגרום לך לרצוטת למות, ועכשיו תודה.
אנחנו מודעות לזה, כולנו. אני כבר יודעת לזהות כשיש לה אחד ולקחת אותה לאכול בשר אדום, היא כבר מזהה את שלי ופשוט משתדלת להתחמק ממריבות…
אבל בסופו של יום, כולנו בני אדם – אז מתפלק לנו.

PMS הוא ההוכחה שאלוהים היא אישה, אכזרית ובעלת חוש הומור.
לסביות עם PMS זה כבר התעללות לשמה – הוכחה שהיא סדיסטית חסרת לב.

גם ככה כשנשים חיות יחד המחזור שלהן נוטה להסתנכרן, עכשיו רק תחשבו על 2 נשים בהתקפת הורמונים החיות יחד. הטריק הכי יפה בכל העסק הוא שההורמונים מבלבלים אותך כל כך שאם יגידו לך שאת בPMS את פשוט תתעצבני ותצעקי ש"מותר לך להיות עצבנית לפעמים, תודה!"
ישנו לפעמים שלב שבו ה PMS בשיאו (שניה לפני שהוא באמת נגמר) ואת גם בהכרה, זהו למעשה השלב האכזרי ביותר – את גם יודעת שאת לא הגיונית, את מבינה עד כמה את רגשנית,עצבנית ומחופפת (בו זמנית) ואין לך מה לעשות בקשר לזה – בכלל !

אתמול היה ערב כזה, צעקתי, התעצבנתי, התמרמרתי והלכתי למיטה בוכה.
בין דמעה לדמעה הבנתי שאני ב PMS, אבל זה לא באמת עזר…
הבוקר התעוררתי עם-afterShock, כמו האנגאובר של אחריי שתיה. הידיעה שכעסתי אתמול, הידיעה שאתמול זה נראה לי מאד מוצדק והתהייה הכוללת האם זה באמת כזה חשוב.

הכי טוב להיות אישה, הכי טוב הורמונים.
מישהי אמרה לי פעם שהריון זה תשעה חודשים של PMS, למה אנחנו עושות את זה לעצמנו ?

נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !