אין מילים.

חזרתי עכשיו מלוויה.
אח של חבר של הזוגה, שכב שבוע וחצי בביה"ח ובסוף נפטר.
השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים…

מה אפשר לומר? אני נגשת אליה בסוף ולוחצת את היד, מגמגמת "שלא תדעי עוד צער" ומרגישה מטומטמת.

"שלא תדעי עוד צער" הרי היא כבר ידעה צער גדול ממה שהייתי מאחלת לאויביי, "תהיי חזקה" – הכי טוב, תהיי חזקה, אסור לך להישבר – בחיאת בחורה צעירה, בת שלושים וכמה, נשארה עם ארבעה ילדים – איך אפשר להיות חזקה, איך אפשר לומר לה דבר כזה – קללה שכזו האוסרת עליה לכאוב את כאבה ולחוות את האבדן.

הייתי מציעה לה עזרה (מה שעשיתי עם אישתו של החבר עצמו) אבל אני לא מכירה או קרובה מספיק…

כבר שבוע אני חושבת שהמדינה הזו אוכלת יושביה, המדינה היחידה בעולם בה מספר הצעירים המתים עולה על המבוגרים, בה הורים באופן תדיר קוברים את ילדיהם.

זה קשה, אני בעבודה אבל בעצם לא כאן – ואני אפילו לא הכרתי את הנפטר, אבל קשה…
אין מילים.

025 אין מילים. נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

11 תגובות על הפוסט “אין מילים.

  1. פינגבאק: הבלוג של אח“י דקר » תבנית בשחור לבן

  2. בשבעה של אחי, כל פעם שאמרו לי "שלא תדעי עוד צער", חשבתי כמה משפט סתמי זה.
    הרי אני אדע עוד צער, וכולם יודעים את זה, אז מה הקטע?

    אני מניחה שבסופו של דבר קיבלתי את הבעת האמתפיה, אבל אלה שהבינו את הכאב שלי הכי טוב שתקו. וזה עזר הכי הרבה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


:mrgreen::|:twisted::arrow:8O:):?8):evil::D:idea::oops::P:roll:;):cry::o:lol::x:(:!::?:

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>