התחלתי לכתוב למוטי תגובה על מה שכתב פה ותוך כדי הבנתי שהטקסט ארוך, דעתני וחשוב מכדי לכתוב אותו כתגובה, אז הוא קיבל פוסט משלו. הדברים מתייחסים לפוסט שלי לגבי פוסט של דבורית על כך שאינה רוצה ילדים.

קשה להבין את המקום ממנו באה דבורית עד שהיית בו (או בשכמותו).
יש משהו מאד חודרני וחטטני בחברה הישראלית, מן הרגל של לשאול על מנת לדעת גם אם אין לך זכות, גם אם זה לא עניינך.

וכאשר אותו נושא בו חודרים לך לחיים, ומסבירים לך שאתה עושה טעות (חיים שלי, כן ?) ברמה יומיומית, הוא גם קצת אקוטי נניח (למשל אורח החיים שלי) דברים נראים אחרת, ומרגישים אחרת…

הבעיה היא לא אם הועבר חוק או לא, הבעיה היא עם זה שכל מי שפוגש אותי לחצי שעה מרגיש נוח לשאול אותי איך לסביות עושות סקס או האם ניסיתי לצאת עם גברים לפני שבחרתי בנשים וכו'
לפעמים כשאתה עושה בחירות חריגות החיים שלך מתנהלים תחת זכוכית מגדלת, עכשיו אם אתה בוחר להיות סלב – זה מה יש, זה בא עם העבודה, לעומת זאת אם אתה סתם בוחר להיות אדם מאושר -באמת לא רצית בזה מההתחלה….

כאשר כל פעם שאתה עובר ברחוב אנשים מעירים לך (או לא לך) בקול רם על ההתנהגות שלך, זה חודר פנימה, זה הופך אותך ללוחמני, וזה באמת מפריע לך לחיות.
ואז למעשה יש לך שתי אופציות – להחביא את השוני שלך או לתקשר אותו.

זו המהות של מה שכתבה דבורית, זו המהות של מצעדי הגאווה, זו המהות של הפגנות. חוסר הרצון הבסיסי להמשיך ולהסתיר את דעותיך ולהסתיר את מי שאתה.

נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !