אבל למה בירושליים?

או, ככה זה מתחיל העסק.
בכל הקשר, בכל נושא.

אני נורא משתדלת שלא להפוך את הבלוג לפנאטי ולסבי בלבד, כי בעצם גם אני ממש לא, אבל כשאני נתקלת בכל גילויי האלימות האלו אני תוהה מה יהיה השלב הבא, והאם בכלל אפשר לתקן את מה שקורה כאן, או שעדיף פשוט לוותר ולהגר…

ככה זה. קבוצת אנשים רוצה לקיים הפגנה שקטה – המשטרה מתפתלת ועושה בעיות. קבוצה אחרת של אנשים מפגינה ללא רשיון, מתפרעת, שורפת את רכוש העיריה, זורקת אבנים וביצים ומגיעה כמעט לכדי לינץ’ – זה כנראה לגיטימי.
שוב אנו במצב בו הישראלי הממוצע מתחבט האם הוא יותר שונא חרדים או יותר נגעל מהומואים.
מצטער על התגובה המדכאת.

ר.ש – צודק, מדכא אומנם אבל זו המציאות.

עירא – למה להמשיך – כי זו זכותנו, ולהתקפל משמעו שהם בכל זאת נצחו. בדיוק מאותה סיבה שאנשים חולי סרטן שובתים רעב וכו’
ברור לי שזו סכנת חיים, אבל אם פה אני אוותר, מה ייקרה כשהם ירצו לשלול ממני זכויות אחרות, חשובות יותר ?
מה ייקרה כשהם יחליטו נניח, לאסור עליי להביא ילדים לעולם, או להצהיר על זוגיות, או כל זכות בסיסית אחרת ?
הזכות להפגין היא בסיסית ומהותית, אם הם היו מנסים למנוע מהחד הוריות להפגין תוך אמירה של תועבה, הארץ כולה הייתה נרעשת, ולא היו מדמיינים להציע לאותן חד הוריות לוותר…
למה שאני אוותר ?

שוב – אני לגמרי בעד מאבק על זכויות, אבל עוד לא הגענו כאן למאבק שמצדיק סיכון חיים! אפשר לצעוד, להפגין, בת”א או בגבעת רם מול הכנסת, אבל למה במרכז העיר דרך רחובות “שחורים”? מה זה יוכיח, שאין סובלנות באוכלוסיה? ידוע. אתם לא מפגינים למען חינוך האוכלוסיה אלא למען סובלנות בחוקים בכנסת. בשביל זה לא צריך לסכן חיי אדם. זה נראה לי מבצע התאבדות, קיצונות מיותרת ולא יותר טובה מסיפורי קנאות דתית אומללים כמו גמלא ומצדה.

המסר הועבר יפה וברור בעזרת פסיקות בית המשפט, נשאר רק משיכת האישור של המשטרה. את באמת רואה עוד צורך אמיתי בלצעוד דרך ירושלים ולחטוף בפרצוף תפוז עם סכיני גילוח? מה זה יוכיח?

וזה שווה מחיר של עוד אדם אחד במיון, אם שוטר או חרד או צועד?

שוב, אני לא אומר לא להפגין. אני לא אומר לוותר על הקרב. אני רק מציע להזיז אותו לקרית הממשלה. הזעקה מוצדקת, אבל סיכון החיים לא.

ואני אצטרף למרות שאני לא גר שם ושאינני גיי. אבל לא לקרנבל מתגרה או מסכן חיים.