מי אמר את זה ?

נ: בובה שוקו

א: הבובה לא שותה שוקו, היא אלרגית לשוקו

הא ?

וכאן נשמעו שתי אמהות שמסבירות לילדה שהבובה רגישה ללקטוז, היא חוטפת מזה פריחה, שילשולים ועוד כל מיני.

אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים, טוב עזבו שנתיים חצי שנה שאני אסביר לילדה שהבובה שלה אלרגית לשוקו, הייתי חוטפת בעצמי פריחה.

כן, אני יודעת בדיוק מהיכן זה הגיע. הרעיון של הבובה שיציעו לה שוקו ואז אני אצטרך לנקות אותה, את האופניים שעליהם היא רכובה כרגע, את הרצפה ואת הילדה שכולם ישתו שוקו על הדרך. הרעיון הזה מזעזע קלות. ובכל זאת.

כל הדברים האלו שאמרתי שאני לעולם לא אעשה, כל המשפטים האלו שלא הבנתי מהיכן הם יוצאים לאימהות ולהורים… אני כבר שם. משננת לילדה "לא עוברים כביש בלי יד", נותנת לבובה נשיקת לילה טוב, מרשה לראות הרבה יותר טלויזיה ממה שנראה לי באמת ראוי. ועדיין מנסה להקפיד בקטנות. במקומות שבאמת חשובים.

כן, אני מתבגרת. הבנתי שלא מגדלים ילד בלי ממתקים בכלל, ושבמבה (או בפי העוללית במבם) זה לא אסון כשזה פעם במי יודע כמה וכמעט שלא נכנס הביתה. ואני עוד החשבתי את עצמי לאמא "קולית" ולא לחוצה, נו. אני של היום רואה כמה אני של לפני שנה היתה לא קולית ומאד לחוצה :-)

לאט לאט הכל משתנה.

אז הבובה רגישה ללקטוז, מזל שהילדה בת שנה ו-8 ולכן לא חושבת שזה סותר את הבקבוקי שהבובה מקבלת ממנה לפחות פעם ביום :-)

025 מי אמר את זה ? נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

של מי החיים האלו לעזאזל ?

לפני מספר חודשים פנתה אלי ריקי כהן לעזור לה בהקמת בלוג בשם "אימהות אובדות". מקום שאמור להיות בית ברשת לאמהות (ואבות), לעזור במציאת "משרות אם" ועוד.

רציתי מאד לעזור, אבל היתה תקופה עמוסה ונסחפתי קצת לתוך החיים שלי, אז לא עזרתי (ועל כך חבל).

momjobs של מי החיים האלו לעזאזל ?היום בבוקר נכנסתי בטעות לאתר ונדהמתי, כמה יפה וכמה נעים והכי חשוב – כמה מחבק. אחרי הלידה שרצתי בפורומים שונים על ילדים, תינוקות והורות. היום כבר אין לי כח לזה, הם חוזרים על עצמם. אין לי גם כח לקחת את המקום של "האמא הותיקה שמיעצת" (ותודה לכל אלו שיש להן את הכח הזה). אבל פה היה משהו אחר.

לקרוא נשים חכמות וחזקות ומוצלחות מדברות על ההורות שלהן, לשמוע בין המילים את הידע מחד ואת חוסר הידע מאידך, ופשוט לדעת שאלו נשים שמראש – בלי קשר לאימהות את מזדהה איתן, כי גם ככה את קוראת אותן במדיומים אחרים. אז הנה עוד ממשק משותף.

ריקי כהן הסכימה לקבל אותי בחזרה (ותודה) ונתנה גם לי לפרסם. במקור קראתי לזה "של מי החיים האלו לעזאזל?" (ולכן הכותרת) אבל ריקי קראה לו בשם יותר אופטימי "למצוא את החיים שלי בחזרה". אתם כמובן מוזמנים.

025 של מי החיים האלו לעזאזל ? נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

כי אני לא יכולה לשתוק

פעם בכמה זמן אני רואה או קוראת או שומעת דברים שגורמים לי לחשוב שצריך רשיון להורות.
כן, אני יודעת – זה בעייתי. אבל בכל זאת.

הצד החברתי שלי תמיד מתנגד לרעיון ההזוי הזה ומעלה אלפי סיבות למה זו בכלל לא אופציה, אבל פעם בכמה זמן – נראה לי שאולי זו הדרך היחידה שאפשר.

הפעם מה שגרם למחשבה היתה הכתבה ב-7 ימים "ילדה של אף אחד".
אם לא קראתם – לכו ותקראו, זו כתבה מזעזעת שזכתה בפוליצר (בצדק), וקשה לקרוא אותה. אבל תקראו – כי זה חשוב.

הפעם הקודמת היתה המקרה של רוז פיזאם, והיו לא מעט לפניה.
אנשים לא צריכים לעשות ילדים אם הם לא יכולים לטפל בהם. לא מדברת על כסף, מדברתץ על יכולת רגשית בסיסית. על דברים ברורים מאליהם – כמו להחליף חיתול צואה, לטייל, לדבר עם הילד או בקיצור – להיות הורה.
על כל המשמעויות של הדבר.

אין לחברה דרך לשלוט על זה, כל דרך אפשרית היא בעייתית מאד מאד ועדיין, לא יתכן שבמאה ה-21 ילדים יגדלו בהזנחה פושעת שכזו.
ילדים יירצחו על ידי הוריהם (ואז ייערך מבצע חיפוש אחריהם, לעיתים בהשתתפות ההורים).

הלוואי והיו לי פתרונות ולא רק שאלות ותהיות, הלוואי והייתי מאמינה קצת פחות בחופש הפרט, הלוואי שהיה משהו שהייתי חושבת שאפשר לעשות.
פשוט כי המחשבה שככה זה, מבעיתה.

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לזכור. לזכור לטפל בילדינו, לזכור שהם נשמות רכות, לזכור שזו מתנה שקיבלנו ואין לה כפתור ריסט.
ובעיקר – לזכור לדווח על מקרים של הזנחה,התעללות או כל דבר דומה.
הם רק ילדים – לא מגיע להם לסבול ככה.

025 כי אני לא יכולה לשתוק נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !