מה אני יודעת לעשות ?
כל דבר שקשור לוורדפרס כל עוד אינו מצריך יכולות עיצוב.
דוגמאות ניתן לראות בתיק העבודות שלי או ברחבי הבלוג עצמו.
ניתן ליצור איתי קשר במיייל: webmaster@dakars.info
פעם מזמן שלחה לי מישהי משחק עם השאלה “למה את כותבת בלוג”, בזמנו נמנעתי מלענות בטענה שכבר כתבתי על כך בבלוג.
היום תוך שיחה עם הזוגה עלו לי עוד תובנות חדשות.
אני כותבת, מאז ומעולם כתבתי וכנראה לעולם אמשיך לכתוב. אני כותבת בהפסקות, אני כותבת בצורות שונות ובמקומות שונים, חלק מהטקסטים שלי אבדו לעד – אבל אני כותבת.
כשהייתי ילדה כתבתי שירים, זה התחיל בכיתה ד’ כשהמורה ביקשה מכולנו לכתוב שירים על “לשון” ופתאום השיר שלי היה אחר – יותר מוצלח, יותר מנוסח ונתלה על הלוח.
אני לא בטוחה מה הייתי יותר – גאה או מפודחת. כיוון שגם ככה לא הסתדרתי עם חברי לכיתה או לביה”ס או בכלל – פשוט התעלמתי.
המחברות שלי היו מלאות, בכל מיני שרבוטים, כשלא כתבתי קראתי כשלא קראתי כתבתי.
ידעתי בבירור שאני רוצה להיות משוררת ! או סופרת רק שסיפורים לא כתבתי באותה תקופה (וגם לא שנים רבות מאוחר יותר).
נושאי הכתיבה שלי השתנו והתדירויות היו תלויות במצב הרוח – אבל תמיד תמיד כתבתי.
באוסף השירים שלי ששוכן לבטח במגירה בבית ניתן למצוא הכל – החל משירי אהבה של בת טיפש עשרה, דרך שירי דיכאון שחורים המדברים על התהום העמוקה וכלה בשירי התמודדות שונים ומשונים.
כן, אני כותבת ואוהבת לכתוב.
דבר אחד לא ניתן למצוא באותה ערימה – שיר אחד טוב. אני אוהבת לכתוב, אבל אני לא משוררת ולא סופרת. אני כותבת מחורבנת.
יש לי את הסבלנות לעבוד על טקסט, אבל אין לי את הכישרון להפיח בו ניצוץ. העברית שלי סבירה אבל לא יותר, אני בהחלט יודעת להתבטא (לפחות רוב הזמן) אבל (וזה אבל גדול) אני פשוט לא מספיק מוכשרת כדי לכתוב שירה.
את הבלוג הראשון שלי, שהוביל לבלוג הזה, התחלתי לכתוב כשהבנתי כמה דברים על עצמי שהייתי צריכה לשפוך. את הבלוג הזה אני עדיין מתחזקת פשוט כי אני נהנית מכל רגע. זו הדרך הנכונה להוציא לאור את הגרפומניה שלי בצורה הראויה לה.
או כפי שכתבתי לזוגה במסנג’ר
את יודעת מה הקטע הנחמד עם כל הקטע הזה של הבלוג – הוא מוציא את הגרפומניה שלי בצורה שפויה
אני לא משוררת ולא סופרת
מעולם לא הייתי, אבל תמיד כתבתי איפשהו
(ולא דברים משובחים)
וכאן אני כותבת טקסטים ראויים
אז אולי גם כאן לא תמיד יש לי את אותו הניצוץ, אבל לפעמים הוא מבליח. בפורמט הזה אני מרגישה מספיק נוח לפרסם הגיגים בלי עלילה ובלי חריזה ובלי יומרות. פשוט כי הם חשובים בעיני.
בסופו של יום, אני כותבת כי אני לא יכולה שלא. אני כותבת בלוג כי זה הכי קרוב לקריירת כתיבה שאני אגיע. ואתם יודעים מה – ממש טוב לי עם זה
נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !

שמי חנית כהן, אני בת 33 ואשת מחשבים משנת 93.
גמאני גמאני ככה! חוץ מהקטע של השירים בילדות, זותומרת. או הסיפורים. ואני גם יכולה לא לכתוב. פשוט יהיו יותר מדי אנשים שייהנו מזה, אז אני מעדיפה כן לכתוב. או משהו.
-אבל בעצם באתי להגיד שאני אוהבת את הכתיבה שלך. היא נקיה מדוייקת ומוכוונת מטרה. שלא לדבר על זה שאת תמיד מנומסת והוגנת. כוכך הרבה תכונות טובות… אני חוששת שאת דוגמה די טובה ל”הראה לי מי חבריך והראה לך מה אתה עלול להיות אם לא תיזהר”
-
אראה. אראה לך. סאמק. גם העברית שלי לא משהו, מסתבר.
מארג’י – ממבט מהיר על חברי, הלוואי שגם אני אצא ככה.
כל חברי היום הם: עצמאים, חכמים, מוצלחים, קשובים ובעיקר – חברים מצויינים. מי צריך יותר ?
אני איתך בקטע הזה. יותר קל לי וטוב לי לכתוב ככה מאשר עם הכתיבה של פעם – זאת שבמחברת, כשהייתי צעירה וחשבתי שמה שאני רוצה וחייבת לעשות בחיים זה לכתוב. מצחיק רק שפחדתי מאותה מחברת פחד מוות. אולי מזה שמישהו ימצא אותה (ואז אחותי מצאה אותה). ובמידה רבה, גם מהבלוג אני מפחדת פחד מוות (למרות שכולם מצאו אותו ופחות אכפת לי מזה)
טוב, את פרנואידית
אני לא בטוחה שקל לי יותר עם הכתיבה הזו, אני כותבת שירי טראש בקלות רבה.
בעיקר שירים שהולכים מצויין לפסטיבל השירים של “העולם הערב”
אבל יותר נח לי בכתיבה הזו, כאן אני יודעת שאני בסדר, שאני שווה משהו ולא מייצרת ג’אנק מוחלט.
יש משהו עצוב באמירה הזו, אבל עדיין.
אה, ומשהו שלא כתבתי למארג’ אבל הייתי צריכה. הכתיבה שלי היא אני. נקייה, מסודרת, מכוונת מטרה, מנומסת, הוגנת, קצת חסרת חוש הומור, קצת משעממת אבל שם.
נו, ובדיוק בגלל זה אנחנו אוהבים אותך. כי הכתיבה שלך היא את, ואת אחלה.
בטח לכאלה ששנים הסתובבו עם ב בסדר ונקיון
הסדר והנקיון הם בראש ועל הדף, לא בחיים ובדירה.
אני שמחה שאת כותבת
..פשוט מזדהה כל כך עם דבריך
גם אלו שפוסט הקודם שכתבת (“מי בכלל צריך בלוג”) ובמיוחד עם אלה שכאן,
חשוב לי שתדעי, פוסט כמו זה, הכנות כל כך ניכרת בו שקשה לי שלא להיות מוקסם ממנו,
מאוד מזכיר לי את הסיבות שבגללן הקמתי את האתר שלי
חזקי ואמצי !
מותק שלי, רק כדי לומר לך שאת יותר “כותבת” מהרבה אנשים שמחזיקים מעצמם כותבי הדור. וגם, אני אוהבת אותך. וגם אלף אנשים אחרים, שמודים לך מאד בכל פעם שאת כותבת משהו קטן שמשפר את איכות החיים שלהם אפילו קצת. אני מבינה בזה, את החיים שלי את משפרת בכל רגע נתון.
דורון, תודה רבה.
תגובות כאלו הן חלק ממש שגורם לי להמשיך לכתוב כאן ולא על נייר ואל מגירה.
אני אומנם רוב הזמן כותבת כאן על וורדפרס, אבל דווקא בפוסטים כאלו שאינם מקצועיים “הבטן הרכה” חשופה יותר…