כל הצעת חוק הבאה לסתור את ראשניות הרעיון הזה, או לקחת את האחריות מן הפרט אל גורם “סמכות” אחר הוא אנטי-דמוקרטי מיסודו וככזה הוא פסול.

באופן יותר פרגמטי, ישנם בכל זאת מצבים בהם המדינה מחליטה שמותר לה לחדור לחירויות הפרט. אך כאשר המחוקק נעמד מול השיקול הזה, עליו לקחת זאת בכובד ראש. על מי הוא מגן כאשר הוא גוזל מחירותו של חבר מצביעיו? “על הילדים”, כפי שוודאי היה רוצה איש ש”ס לענות במקרה זה היא red herring ותו לא. שהרי, לילדים לא נשקפת כל סכנה. לא, המצב בו המדינה מרשה לעצמה לקחת מחירויות הפרט וחופש המידע שלו צריכה להיות מצומצמות למצבים החמורים ביותר בהם נשקפת סכנה אמיתית, ברורה ומובחנת לחייהם של אזרחיה ובטחונה של המדינה כולה.

כל יתר המצבים, ואפילו כדי למנוע מידה מסויימת של פשיעה בלתי-אלימה, פסולה בעיניי.

אני רוצה להזכיר לך את האפיזודה העתידנית בספרו של וולס “מכונת הזמן” – בעתיד העולם נחלק לשני גזעים, גזע נהנתני ומצועצע שחי במגדלי השן המתפוררים שלו ועסוק בבילויים במשך כל היום, וגזע טורפים החי מתחת לפני הקרקע ועסוק בחרישת מזימות, חטיפות וקניבליזם (או שמא נקרא לזה ציד של בני הגזע הראשון). אני חושש שלא מן הנמנע שנגיע למודל כזה אם נוותר על המלחמות באופן חד צדדי – ואילו באופן הדדי, פשוט לא ניתן יהיה לוותר על מלחמות כלל. למעשה רק בגלל רעיון שכזה עלולה לפרוץ מלחמת עולם.

בעודי כותב שורות אלה, אני נזכר גם בסרט אקוויליבריום (או שיווי משקל, איך שהחליטו לקרוא לו בהקרנה של אייקון 2003) – שם הגיעו למסקנה שהרגשות האנושיים והאמוציות הם הגורמים למלחמות ולכן חובה להשמיד כל דבר המעורר רגשות וכן להזריק 3 פעמים ביום “פרוזיום B” – סם מדכא רגשות. באנטי אוטופיה זו, כמו גם ב-1984 של אורוול, (וכן למשל בשמש העירומה של אזימוב) נערך דיון על הסכנות של היעדר הרגש.

הצעת החוק המדוברת ביכולתה לפגוע במגרים הרגשיים שפועלים עלינו, למעשה מטרתה לחסום את הגישה שלנו למגרים אלה. המלחמה בהצעת חוק זו היא שתביא את הקדמה, בעוד שקיפאון על שמרינו יחזיר אותנו לימים האפלים בהם איש לא ציפה לאינקביזיציה הספרדית או לצ’קה של לברנטי בריה שידפקו לך בדלת.