אחת הבעיות עם כל תוספי הסטטיסטיקות למיניהם (במקרה שלי FS) זה שהם גם מראים לך מאיפה הגיעו אלייך.
במבט מהיר היום גיליתי שהגיעו לכאן מחיפוש אחרי בגוגל, מסתבר שמי שמחפש את השם שלי בגוגל מוצא את הבלוג הזה כתוצאה ראשונה.
התוצאה הבאה אגב, היא בחורה בת 24 שמתה מאנורקסיה (עשיתי גם את החיפוש כדי לראות).
הזוגה כבר כתבה על נושא הגיגול בהקשר אחר, וכתבה מצויין כמובן.
יש כאן מבחינתי בעייה כפולה, קודם כל זה מחזיר אותי לנוראות שבסטטיסטיקות, שהן סוג של סם ממכר.
מצד אחד הסטטיסטיקות הן אלו שמזכירות לי מידי פעם שכבר הרבה זמן לא כתבתי, ושדי כבר לשקוע בבלוק כתיבה, והגיע הזמן לשחרר.
מצד שני (זה הצד המשמעותי) יש בסטטיסטיקות האלו כל מיני אלמנטים מפחידים קצת, עם כל הרצון שיקראו אותי, ושאנשים יגיבו ושאולי בטעות יתפתח פה דיון (על מה, הרי לרוב אני לא כותבת פוסטים מעוררי דיון) הרי שמספרים כמו 200 כניסות ביום מכניסים אותי ללחץ, וכל מי שלא מכיר חרדת ביצוע שיקום וילך.
איפשהו עם כל קיומה של בלוגיית המחמד, אני לחלוטין מעדיפה לחשוב ולהרגיש שאני אנונימית. שכאן אני מוכרת בניק שלי אבל זו לא באמת אני, שלא כל מי שרוצה לדעת עליי משהו יכול פשוט לגגל אותי ולמצוא את הבלוג.
אני כבר מכירה בכך שרוב העולם בודק אנשים בעזרת גוגל, ושמי שלא שם אינו קיים. מאידך – מראש כתבתי את הבלוג בניק, אני דואגת לחתום על תרגומים בניק ולא בשמי ועוד כהנה וכהנה…
מטרידות אותי ההשלכות של זה עליי ועל הכתיבה שלי, אחרי הכתבה ב Ynet לא כתבתי כמה ימים טובים, ואז עברתי לפרסם רק תבניות ותוספים וככה. עצם הרעיון שהבוס שלי או השכנה או אמא יכולים פשוט להיכנס לגוגל ולמצוא את הבלוג ולראות מה עובר עליי מטריד.
מהצד השני, כן הבלוג הזה הוא אני, הוא שילוב בין "האני הגיקי" ל"אני הרגיש" ל"אני הטמבל" ולעוד כמה. אני לא חושפת בו הכל כי אני כזו – לא מסוגלת לחשוף הכל, אבל אין ספק שעם כל אופיו הוורדפרסי של הבלוג הוא לחלוטין בלוג אישי.
מאז שרוח חברי ומכרי יודעים עליו (כלומר מההתחלה) ברור לי שיש דברים שלעולם לא אוכל לכתוב עליהם כאן, אבל עכשיו – בא לי להתחיל לשים תמונות של בעלי החיים שלי במשך שנה ולא לכתוב מילה.
אבל גוגל לא ייעלם, רק אני אעלם (וגם זה ממש לא ברור) ובעצם אני לא רוצה להעלם.
בקיצור – מטריד ומוזר.
לא הולכת להפוך את הבלוג לבלוג תמונות, אל דאגה.