סבא שלי הרגיש כמו מלך בעולם הזה, הוא גם התנהג ככה – היה שולט בעולם, אפילו מהמיטה בבית חולים.
היה מגיע למקומות וגורם לאנשים לעשות עבורו דברים, כי הוא האמין שמגיע לו, כי הם אהבו אותו – מהשילוב בין השניים.

הוא היה מדבר בניגונים, תמיד היה מוסיף מנגינות למשפטים, כי ככה היה לו יותר נעים ונחמד.
תמיד חייך, וצחק, ושמח – עד לחודש האחרון.

כל כך מוזר להתאבל על אדם שחיכיתי למותו, שידעתי שזה אמור לקרות כל רגע, שידעתי שעדיף מותו מחייו.
כל כך שונה וקשה לשמוח ולכאוב בו זמנית.
לבכות ולדעת שיותר טוב ככה.

וקשה אפילו יותר, להרגיש את כל זה ביחד עם הניכור, ביחד עם הידע שאני חלק מהמשפחה, אבל גם לא. שאני שם וכואבת ואבלה ורצויה, אבל רק אם אהיה "נורמטיבית", רק אם אשאיר חלקים מעצמי רחוק, רק אם לא אהיה *לסבית*.

מותר לי להתאבל, אבל לבד.
מותר לי לכאוב, אבל אסור לי להיות אמיתית.
ויש רגעים בהם לא ברור לי איזה מהשניים יותר קשה לי.

סבא שלי, עכשיו כבר מת, ולפני כן אסור היה לספר לו – כי מי יודע מה יקרה. אבל בעצם, אני חושבת שידע, שידע לא לשאול, שידע לא לדבר ליד סבתא, שידע שאני בסדר.
הוא ידע שטוב לי ואני מאושרת, הוא הפסיק לשאול אותי מתישהו, פשוט כי ידע

לא יודעת כמה אהיה כאן בשבוע הקרוב…

נהניתם ? הרשמו לעדכוני RSS !